בוקר נסבל
לאחר יום בלתי נסבל בעליל שעבר עלי אתמול. בעלי קם מאוחר, כמעט אחר קמתי, הלכתי לאינטרנט, לא היה לי מיץתפוזים ותה כרגיל, הילדים קמו, התארגנו, הלכנו לחברה, אכלתי סנדוויץ´ בדרך (לא שתיתי כלום!), עבדנו שם בחמר, ואז - (טוב, תרשו לי לחזור לסגנון שלי). הוחלט לחתוך סלט, אז עמדתי וחתכתי, ופתאו הרגשתי שאני חייבת, אבל חייבת לנקות את המשקפיים. אז ניקיתי אותם, ושמתי אותם, והמשכתי לראות אותו מטושטש כמו קודם. זה היה מוזר לגמרי, אבל המשכתי עם הסלט, ואח"כ אפילו אכלתי ממנו. מיותר לציין שלשתות - זה כבר מוגזם! בכולופן - הלכנו משם די מוקדם, לטיפת חלב (הבטחתי קטעים, לא היה משהו - היא רק עיצבנה אותי נורא!). האחות קיבלה את פני ב"יופי, עכשיו את צריכה גם לנקות פה" (הסבר: בעלי, שלא הקשיב לסיפורים שלי על הבוץ, הוריד את הדולב עם כל הבוץ על השטיח ליד הצעצועים) וב "וזאתי - בסנדלים, כאילו אין גשם!" (הסבר: הילדה מאוהבת בסנדלי פייטים-לבנים ולא מוכנה לנעול נעליים, אלא אם אלה נעלי בית אדומות). בשלב זה הבנתי שאני עם כאב ראש לא שפוי, ועוד הערה שלה תגרום לי או לבכי או להעיף לה איזה בומבה. היא התנהגה! בסוף הביקור, הבנתי שאני לא נוהגת הביתה, והודעתי לבעלי שהוא לוקח אותנו הביתה, ואחרי שכולנו נירדם, הוא חופשי לנפשו (לפרנס אותנו). הוא נשאר בבית עד הערב. אני ישנתי-קמתי-ישנתי-שתיתי-הקאתי (פי! ההקאה של החיים! שני שלא הקאתי ככה!), והמשכתי להיות זומבית עם כאב ראש בעוצמה שלא הכרתי עד כה, עד שהלכתי לישון. ולמה היום נסבל: כי קמתי בלי כאבראש!