../images/Emo163.gif
כן אני ממש מרגישה כך - ילדה טמבלית מי היה מאמין שבגילי במקום לבכות על קשר שלא מסתדר, על בחור שלא מעוניין, אנ בוכה על מי שאמורים להיות הורי- אלו שמצליחים כ"כ למרר לי את החיים. הרי זה לא חדש בכל פעם אנו מנותקים וחוזרים כמו גלגל, רק שבכל פעם הפער הולך וגדל ונראה שלעולם לא נצליח לגשר עליו, גם אם כ"כ נרצה. תמיד אמרו כשתצאי מהבית הכל יסתדר יהיה טוב יותר, אז למה אני צורחת היום על כל העולם? למה אתמול בכיתי לחבר טוב שעתיים בטלפון? למה . . . ??? יש לי כ"כ הרבה מה להגיד להם ואין לי אומץ, אבל אין שום ברירות זה כבר יגיע בקרוב מאוד כי אחרת אתפוצץ. רק דבר אחד אני מעוניינת לדעת מדוע אתם כ"כ מתביישים בי? למה אתם כ"כ אדישים? כאילו אני לא קיימת ? אנשים מסביב (חברים, מעבידים, ואפילו זרים) מרימים גבה, בת 25 שמפרנסת את עצמה בשתי עבודות, העיקר לחסוך ללימודים, חיה לבד ללא עזרה, ואיפה אתם איפה הערכה שלכם. נראה שלאן שלא אגיע בחיי תמיד אצטרך אישור למעשיי - וזו טעות חיי, הרי גידלתם אותי בתור הילדה המכוערת שלא תגיע לכלום, רוצים לדעת משהו - הצלחתם ובגדול !!! אני שגרה לבד, ועובדת בשתי עבודות, חוסכת כדי ללמוד לתואר, נראית לא רע בכלל (לפי מה שאומרים לפחות) לא מסוגלת לקחת קרדיט לעצמי, מחפשת כל הזמן חיזוקים אצל אחרים. "הורי היקרים" יודעים מה הכי כואב - זה לעשות שבת לבד כאשר אני גרה במרחק הליכה של 5 דקות ממכם, ולכם לא איכפת, פחדתי תמיד מלהיות לבד בשבתות והינה גם הרגע הזה הגיע- ועבר בסוף, כמובן ללא עזרתכם.המצחיק הוא שלפני שנתיים צחקתם וביקשתם שכשאתחתן אשלח לכם הזמנה לחתונה שלי, מעניין אם ארצה בכלל שתהיו שם . . . כבר שלושה שבועות כמעט שאנו לא מדברים כלל, שלושה שבועות שהחיים ממשיכים ואנחנו איתם, מעניין כמה זמן הפעם זה ייקח ? עד שהראשון יישבר. על ההתעלמות והאדישות האחרונה יהיה מאוד קשה לסלוח הפעם, אבל הילדה הקטנה שבי שלא מוכנה להשלים עם גזר הדין פשוט החלה לקבל את הדברים כמו שהם, הגיע הזמן להתקדם במעלה חיי מבלי להביט אחורה, ואתם יודעים בסופו של דבר ההפסד יהיה שלכם, כי יהיה מאוחר לנסות להיות "משפחה" מעולם לא הינו - וכנראה שלעולם לא נהיה. ועם זה אלמד לחיות ולקבל בתור עובדה. ממני - הבת האובדת
כן אני ממש מרגישה כך - ילדה טמבלית מי היה מאמין שבגילי במקום לבכות על קשר שלא מסתדר, על בחור שלא מעוניין, אנ בוכה על מי שאמורים להיות הורי- אלו שמצליחים כ"כ למרר לי את החיים. הרי זה לא חדש בכל פעם אנו מנותקים וחוזרים כמו גלגל, רק שבכל פעם הפער הולך וגדל ונראה שלעולם לא נצליח לגשר עליו, גם אם כ"כ נרצה. תמיד אמרו כשתצאי מהבית הכל יסתדר יהיה טוב יותר, אז למה אני צורחת היום על כל העולם? למה אתמול בכיתי לחבר טוב שעתיים בטלפון? למה . . . ??? יש לי כ"כ הרבה מה להגיד להם ואין לי אומץ, אבל אין שום ברירות זה כבר יגיע בקרוב מאוד כי אחרת אתפוצץ. רק דבר אחד אני מעוניינת לדעת מדוע אתם כ"כ מתביישים בי? למה אתם כ"כ אדישים? כאילו אני לא קיימת ? אנשים מסביב (חברים, מעבידים, ואפילו זרים) מרימים גבה, בת 25 שמפרנסת את עצמה בשתי עבודות, העיקר לחסוך ללימודים, חיה לבד ללא עזרה, ואיפה אתם איפה הערכה שלכם. נראה שלאן שלא אגיע בחיי תמיד אצטרך אישור למעשיי - וזו טעות חיי, הרי גידלתם אותי בתור הילדה המכוערת שלא תגיע לכלום, רוצים לדעת משהו - הצלחתם ובגדול !!! אני שגרה לבד, ועובדת בשתי עבודות, חוסכת כדי ללמוד לתואר, נראית לא רע בכלל (לפי מה שאומרים לפחות) לא מסוגלת לקחת קרדיט לעצמי, מחפשת כל הזמן חיזוקים אצל אחרים. "הורי היקרים" יודעים מה הכי כואב - זה לעשות שבת לבד כאשר אני גרה במרחק הליכה של 5 דקות ממכם, ולכם לא איכפת, פחדתי תמיד מלהיות לבד בשבתות והינה גם הרגע הזה הגיע- ועבר בסוף, כמובן ללא עזרתכם.המצחיק הוא שלפני שנתיים צחקתם וביקשתם שכשאתחתן אשלח לכם הזמנה לחתונה שלי, מעניין אם ארצה בכלל שתהיו שם . . . כבר שלושה שבועות כמעט שאנו לא מדברים כלל, שלושה שבועות שהחיים ממשיכים ואנחנו איתם, מעניין כמה זמן הפעם זה ייקח ? עד שהראשון יישבר. על ההתעלמות והאדישות האחרונה יהיה מאוד קשה לסלוח הפעם, אבל הילדה הקטנה שבי שלא מוכנה להשלים עם גזר הדין פשוט החלה לקבל את הדברים כמו שהם, הגיע הזמן להתקדם במעלה חיי מבלי להביט אחורה, ואתם יודעים בסופו של דבר ההפסד יהיה שלכם, כי יהיה מאוחר לנסות להיות "משפחה" מעולם לא הינו - וכנראה שלעולם לא נהיה. ועם זה אלמד לחיות ולקבל בתור עובדה. ממני - הבת האובדת