גם שלי ../images/Emo16.gif
2 דברים שלא יכולתי לא לשים לב הראשון - כמו שליאת אמרה , יום השואה הראשון שלי אחרי המסע לפולין , וזה כל כך שונה - השמות ? כבר לא רק שמות - הם תמונות , הם זכרונות שמדברים על הר האפר הענקי במיידנאק אני כבר מבין שמדברים על אלפי האבנים בטרבלינקה , על המשרפות של אושוויץ על לובלין , ורשה , לודג' ושאר השמות , עכשיו כבר יש לי תמונה בראש , תמונה שלא תישכח לעולם הדבר השני שדי מתקשר לראשון , שוב כמו כל שנה אני הולך לטקס העירוני , הפעם עם חולצת מסע תחושת הביחד , אבל דבר אחד לא מרפה ממני - אני יודע שזה אסור אבל אני שוב מסתכל , וכמו שחשבתי המספר של הניצולים קטן וקטן בכל שנה שעוברת , חלקם כבר אינם , חלקם פשוט מבוגרים בשביל להגיע , אבל כל שנה שעוברת זה הולך ומתקרב - התקופה שהם כבר לא יוכלו להעביר הלאה , התקופה שהם כבר לא יוכלו לספר , ואני מפחד כי בעצם איך מישהו שלא היה שם יכול באמת לספר? להעביר את הרגשה הזאת ? אבל למרות זה אני רואה שכל שנה מספר המשתתפים בטקסים הולך וגדל , מספר הטסים למשלחות הולך וגדל , ואני מבין שאין סיבה לדאגה - אנחנו בחיים , אבל בחיים לא נשכח ולא נסלח
