"אל תשלח ידך אל הנער"
"ויבאו, אל המקום אשר אמר לו האלהים, ויבן שם אברהם את המזבח, ויערך את העצים; ויעקד את יצחק בנו, וישם אתו על המזבח ממעל לעצים. וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת, לשחט, את בנו. ויקרא אליו מלאך יהוה, מן השמים, ויאמר, אברהם אברהם; ויאמר,הנני. ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו, מאומה: כי עתה ידעתי, כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך, ממני." (בראשית כב´) ישנם מעשים שאינם ניתנים להבנה לוגית פשוטה. המוח נכנס ללופ ומעלה קולות צרימה רמים עד כאב. כמנגנון התגוננות מפני קריסת מערכות אנו מדחיקים או מנסים לשייך הגיון כפוי לתהליך שאינו הגיוני. רצח צאצא הוא אחד מהמעשים האלו. מעשה עקידת יצחק היה נושא לפרשנויות רבות שניסו להסביר את התהליך הבלתי מובן של הנכונות להקרבת הבן ע"י אמונה בלתי מתפשרת. למרות הסוף הטוב, גם הנכונות של אברהם להקריב את בנו יחידו מעוררת צמרמורת וכל אם ואב מיד חושבים על עיניהם המחייכות של ילדיהם הם ודוק מיד מכסה את העיניים. בניגוד לסוף הטוב לכאורה של הסיפור התנ"כי, סיפורינו אנו נגמר בתמונה של חובש גדל גוף, עיניו מוכות הלם, נושא שמיכה כחולה ובה גוף קטן, נטול חיים. כל המנגנונים הרציונליים קורסים למראה תמונה זו. אנשי הפסיכולוגיה ינסו למצוא מניעים למעשה, אנשי האמונה יגידו הכל משמיים ואנחנו, אבות ואמהות, נחוש בליבנו מתכווץ ועינינו לחות. אין הסבר אמיתי למעשה כזה, אין מנגנון שיוכל להסביר כיצד אדם, לכאורה היצור התבוני ביותר ביקום, יכול להגיע לרמות הרס שלא מוכרות כלל בעולם החי. לנו לא נותר אלא לחבק את ילדינו בחום אל חזינו ולהזיל עוד דמעה על תינוקת, ידה הקטנה נתונה בכף ידו הגדולה והחמה של אביה, שואבת ממנה בטחון של המוכר, הליכתה מצחיקה ושמחה, לטיול הרי היא יוצאת, והנה הציפור הזו כל כך מצחיקה, נושאת את עיניה הגדולות בחיבה לעבר האב, כמו יצחק בשעתו, ואז אישוניה מתרחבים בפליאה ואחר כך בכאב.
