........

הצופה.

New member
........../images/Emo16.gif

בין כיסא לכיסא בין ימין ובין שמאל נפלה ילדה קטנה את אמות הסיפים הרעידה במותה בילין בחוץ גמליאל בפנים לא נותרו לנו דמעות מפסידים וחיוך מנצחים ותמונה אחת בעיני ילדה קטנה (תינוקת) שואלת אבא למה??? והמאכלת משספת את גרונה ובין שלהבת להודיה לא עצר הגשם וברדיו נמשך ה..בלה בלה בלה
 
הכל ממש מתגמד ../images/Emo16.gif

הלב רותח הלב כואב איך , איך אפשר להיות כל כך אכזר ? הכל מתגמד , הכל נהיה כל כך לא חשוב לעומת הזועה , הזועה שהאם ומשפחתה עוברים . ליבי , ליבי בוכה איתם . יהונתן
 
../images/Emo16.gifלזכרה....

אין לי מילים להביע את הכאב שחשה אני כאם המזדהה עם אם אחרת.....
 

giulietta

New member
מכל משמר

ילדים שלנו, זו עבודה כל כך מתישה לשמור עליכם כל הזמן. משימה סיזיפית שאין לה סוף ואין לה הפוגה. זה מתחיל עוד כשאתם נחים בשלווה באפלולית המים הרגועים במעמקי אמותיכן החרדות. אתם מכונסים עם עצמכם, לעתים ערים וקשובים לצלילים שעוד מעט יהיו חלק מחייכם ולעתים ישנים באין מפריע. נדמה שזהו המקום המוגן ביותר בעולם. אבל כבר אז אנחנו זהירים על נשמותיכם, שתגיעו שלמים ובריאים ובמועדכם לקו הגמר. אנחנו מתרחקים מעשן סיגריות ומפיח העיר המזוהמת, ממעיטים באלכוהול ובקפה ובכל חומר רע הזומם להרגיז את עצביכם ולשבש את צמיחתכם, נשמרים מקרינות מכשירים קרי מתכת ומקפידים ליטול בזמן את הברזל והחומצה הפולית וכל מיני מאכלים בריאים שיחזקו את עצמותיכם... וכשאתם מגיחים סוף סוף אל מול פנינו הנדהמות ובכיינו הנרגש אנו מניחים את גופכם הזערורי בחיקנו התומכת ושומרים את ראשכם הקט מפני רוח פרצים או רעש פתאם, ממים לוהטים ומאנשים המושיטים אליכם זרועות זרות ומאיימות...עינינו תמיד עוקבות אחריכם, שלא תצנחו מהכסא הגבוה, שלא תידקרו במחט, במברג, בסכין...שלא תיכוו באש המטבח, שלא תיצבט אצבעכם במגירה או בדלת, שלא תישארו מאחור, במכונית, בלעדינו... האחות תעקוב בקפדנות של פעם שתעלו במשקל, ממש לפי העקומה, שתשבו, שתזחלו, שתחזיקו, שתמחאו כף לא מאוחר מדי ולא מעט מדי...שתקבלו את החיסונים והויטמינים והאהבה של אבא ואמא... והנה אתם גדלים וכבר הולכים ועולם הסכנות רק הולך ומתרחב ומכביד על עינינו ורגלינו הדרוכות כל העת להצילכם מכלב אימתני וממכונית דוהרת, מנדנדה נמהרת ומגלי הים...ואתם סקרנים ונמשכים אל ההרפתקאות הללו ואם רק נסב ראשנו לרגע כבר נמצא אתכם בוכים, משקיעים פניכם בחולצתינו ונרגעים בניחומים... וכשאתם כבר בבית הספר ליבנו מתכווץ ורוצה להמשיך ולשמור עליכם...עוד קצת...מהבריון של הכיתה ומהילדה הלגלגנית העולבת בכם ומהמורה האטומה ומכאביה של האהבה הראשונה...רוצים ...וכבר לא כל כך מסוגלים...כבר רחקתם מעט מאיתנו ואתם, אפילו...מנסים לחמוק מזרועותינו המגוננות...ככה...בעדינות, שלא יחמץ ליבנו...או שמא רק נדמה לנו? הו...זה כל כך מייגע וחסר הגיון. להביא אתכם אל חיינו ולאבד בכך את הסכוי הדל שהיה לנו לשלווה מסוימת. אימה עצומה מרחפת מעלינו כל העת, כך נראה, והסכנה אורבת , שם בפינה, מצפינה את סודה ומחכה, מחכה לרגע שבו נתעייף. ולמרות זאת, אנחנו מייחלים לבואכם ואנחנו מתמכרים אליכם, אפילו אם התמורה היחידה לעמלינו יהיה חיוך קטן ומתוק או ריחו של ראש ישנוני עטור תלתלים השמוט בעמק שבכתפינו...די לנו בכך. ואף אם אנחנו יודעים שתתבגרו ותבוזו לנו, המבוגרים, במרד הנעורים החינני שלכם, ואף אם תהיו לאנשים וקרוב לודאי שנהיה זקנים טרחנים המציקים לכם ומתחננים בהשפלה עצמית ידועה מראש שתתקשרו יותר, שתבואו לבקר....אף אם נדע כל זאת מראש, זה לא ישנה דבר. אנחנו לא נרפה ולא נתעייף. דעו לכם, זה חזק מאיתנו, כי אנחנו חייבים לשמור עליכם, כי זו דרך העולם,וזה תפקידנו, מרגע שבאתם לעולם ועד עולם. לזכרה
ג´ול
 

sahr12

New member
../images/Emo16.gif

אני מנסה לא לחשוב על זה כי זה באמת הורס אותי... "פני קטיפה שראיתי רוך ותמימות, של פורקן נעורים בך לגעת רציתי ולא היו בך חיים.. אמרת שהגשם ישטוף תדמעות אבל הגשם הפסיק והדמעות ממשיכות.. הן זולגות אל הקבר החם.. יורדות בכל העולם" איך אפשר איך... הי"ד.
 
לא יודעת איך... אבל...

אחרי מאמצים... מצאתי את המילים... וכתבתי מכתב תנחומים למשפחה האבלה... מודה... שיש דברים שאין לי הכוחות והיכולות להתמודד איתם. שלא נדע לעולם!
 
"אל תשלח ידך אל הנער"

"ויבאו, אל המקום אשר אמר לו האלהים, ויבן שם אברהם את המזבח, ויערך את העצים; ויעקד את יצחק בנו, וישם אתו על המזבח ממעל לעצים. וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת, לשחט, את בנו. ויקרא אליו מלאך יהוה, מן השמים, ויאמר, אברהם אברהם; ויאמר,הנני. ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו, מאומה: כי עתה ידעתי, כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך, ממני." (בראשית כב´) ישנם מעשים שאינם ניתנים להבנה לוגית פשוטה. המוח נכנס ללופ ומעלה קולות צרימה רמים עד כאב. כמנגנון התגוננות מפני קריסת מערכות אנו מדחיקים או מנסים לשייך הגיון כפוי לתהליך שאינו הגיוני. רצח צאצא הוא אחד מהמעשים האלו. מעשה עקידת יצחק היה נושא לפרשנויות רבות שניסו להסביר את התהליך הבלתי מובן של הנכונות להקרבת הבן ע"י אמונה בלתי מתפשרת. למרות הסוף הטוב, גם הנכונות של אברהם להקריב את בנו יחידו מעוררת צמרמורת וכל אם ואב מיד חושבים על עיניהם המחייכות של ילדיהם הם ודוק מיד מכסה את העיניים. בניגוד לסוף הטוב לכאורה של הסיפור התנ"כי, סיפורינו אנו נגמר בתמונה של חובש גדל גוף, עיניו מוכות הלם, נושא שמיכה כחולה ובה גוף קטן, נטול חיים. כל המנגנונים הרציונליים קורסים למראה תמונה זו. אנשי הפסיכולוגיה ינסו למצוא מניעים למעשה, אנשי האמונה יגידו הכל משמיים ואנחנו, אבות ואמהות, נחוש בליבנו מתכווץ ועינינו לחות. אין הסבר אמיתי למעשה כזה, אין מנגנון שיוכל להסביר כיצד אדם, לכאורה היצור התבוני ביותר ביקום, יכול להגיע לרמות הרס שלא מוכרות כלל בעולם החי. לנו לא נותר אלא לחבק את ילדינו בחום אל חזינו ולהזיל עוד דמעה על תינוקת, ידה הקטנה נתונה בכף ידו הגדולה והחמה של אביה, שואבת ממנה בטחון של המוכר, הליכתה מצחיקה ושמחה, לטיול הרי היא יוצאת, והנה הציפור הזו כל כך מצחיקה, נושאת את עיניה הגדולות בחיבה לעבר האב, כמו יצחק בשעתו, ואז אישוניה מתרחבים בפליאה ואחר כך בכאב.
 

קסומה

New member
דמעות בעיניים

כאב בלב....... כיצד יתכן הדבר? האדם שנתן לה את חייה, גם לקח אותם. זה שאמור היה להגן עליה, עשה בה שפטים. הלב נצבט והראש ממאן להבין.
 
לזכרה..../images/Emo20.gif

ילדתי שלי אל תלכי לבדך אל תלכי לבדך בשדה המוזהב ילדתי שלי אל תלכי לבדך הוא ימכור לך מרחב השדה המוזהב הוא יקסום לך אלף גוון בחידת מרחקיו אך בכל מקום לבו אוון הוא לעינייך זב כזב זב אכזב ילדתי שלי אל תלכי לבדך אל תלכי לבדך בשדה המוזהב מאיר אריאל..
 
לזכרך,,,ילדה יפה,,,../images/Emo16.gif../images/Emo95.gif

על חוסר מזלך להיוולד לאבא שכזה על חוסר מזלך,, להשאר בין החיים על חוסר מזלך,, למות בכבוד,, אוחח,, לכתוב ולבכות,, לתאר כמה סבלה ברגעיה האחרונים,, לתאר ולתאר,,,, יהי זכרך ברוך,, מי יתן ותשכבי על משכבך בשלום,,, תהיה מנוחתך, עדן,,,
 

סנדי32

New member
יהי זיכרך ברוך הודיה ../images/Emo16.gif

הפחד הדאגה והכאב שכל עם ישראל הרגיש ברגע שנעלמת....... עכשיו הכאב גבר כשאת איננה איתנו לאחר ששמענו את קולך וראינו את פנייך התמימות כאילו מכירים אותך מיום היוולדך מה שנותר ילדה קטנה לאחל לאמך שאלוקים יתן לה כוח לחיות בלעדייך ושאת תנוחי על משכבך בשלום לעולם לא אשכח אותך ילדה
 
ישראל 2002

היום הלכתי עם אחותי לאחד מאותם סידורים אותם אנו עושות כמעט שנתיים. כמעט שנתיים חלפו מאז החלה אחותי בתהליך לאימוץ ילד. אישור מפה, אישור משם, בדיקה פסיכולוגית, בדיקת הון, אישור מעביד, תעודת יושר, עובד סוציאלי של ביטוח לאומי, עובד סוציאלי של העמותה, אין ספור בדיקות רפואיות , תילי תילים של ניירות. כמעט 2 קלסרים דחוסים. מדינת ישראל, על סף 2003. אתה נדרש לרישיון על מכונית, רישיון לאקדח, רישיון לעסק, רישיון (תעודה) לעסוק במקצוע כלשהו. אבל במדינת ישראל של 2003, אתה לא נזקק לרישיון כדי להיות הורה. ואז אתה "יכול" לעשות עם הילד שלך כביכול מה שאתה רוצה. ראיתי את התמונות אתמול בטלוויזיה. איש משטרה (ודאי אב בעצמו) נושא בכפיו את גופתה הקטנה, קטנה מדי, של הודיה. גופה שעטופה בשקית ניילון ירוקה,כה סטרילית, כה מנוכרת וקרה. הודיה מלשון להודות , למי היא צריכה בעצם להודות הילדה הזאת ? .... אני לא מוכנה לקנות את הטיעון הזה, שהאבא של הודיה הקטנה חולה נפש. צאו וראו כמה זה נוח פתאום. מי שמסוגל במשך חודש ימים לתכנן את רצח ביתו, הוא לא חולה נפש, הוא "סתם" רוצח עלוב. יהי זיכרה ברוך
 
למעלה