היום לפני שנה עצר העולם מלכת. עצר לרגע קצר והמשיך הלאה. כל אחד המשיך לדרכו. אבל שי אינינו, והעולם שלך פשוט עצר ... ולא המשיך ... את שי הכרתי לפני הרבה שנים בצבא. איש גדול ! תרתי משמע. בחור מבריק עם טוב לב שופע. אח"כ נפרדו דרכינו, אבל שי הוא לא אדם ששוכחים. יום חמישי 20 בספטמבר בערב. טלפון מצלצל. "ברוריה, השם שי לוינהר אומר לך משהו ?" ואני : "בטח ! פגשת אותו ? מה קורה איתו ? " ואז התשובה: " יש כתבה בעיתון של החג ... הוא היה במגדלי התאומים..." ושתיקה. יצאתי לשיטוט לילי ... שעות הלכתי והלכתי והלכתי והמחשבות מתרוצצות והזכרונות עולים והכל בבלאגן אחד גדול בראש ...ומחשבה אחת מעל כולן "מה הסיכוי שהוא עוד חי ?" וכל כך רוצה לחשוב שכן ... אבל, מה הסיכוי ? 16 לאוקטובר "רואים עולם" ובטאג ליין למטה רצה הידיעה "נמצאה גופתו של הישראלי שי לוינהר ..." ואז זה מכה ... הוא מת ... עכשיו זה בטוח. והדקות עוברו ושעות וימים ... שבועות הופכים לחודים ... וכבר שנה שלמה עברה. ועד כמה שזה נשמע מוזר לא עובר יום בלי שאני חושבת על שי. סתכלת על ביתי שקטנה מספיר בחצי שנה וחושבת עליכן. אני לא מכירה אותך אבל חושבת עליך המון. שנה אחרי ... שולחת
אני אשלח הודעה במילים, במקום בו למילים אין כלל משמעות. זמן רב לא ביקרתי כאן, והיום, כך נדמה, יום נכון לביקור. איתך בצער, איתך בכאב, איתך בהתכווצות הבטן, בעווית הפנים, בבכי, בצעקה, ואני מקווה, גם בתקווה. טל