[האגס 1]

אין כמו המשטרה

כאומני אומנות הכסת"ח וההתחמקות מאחריות. כתבתי על כך כבר בהרחבה אתמול. מכיוון שהמשטרה נוהגת כך כשיטה, אני מציע לכם רעיון חריג - להוציא הודעה לעיתונות, מיוזמתכם, שמגיבה על הודעת המשטרה, תאמרו שהילדה כן היתה חגורה. הרבה משפחות לא עושות את זה כשהמשטרה מפרסמת הודעות שקריות בנוגע להרוגים, ואולי המשטרה בונה על זה שאנשים במצב של אבל לא מש יכולים להכנס לעימותים תקשורתים, וגם לא מכירים את השימוש באמצעים תקשורתיים. אולי דוקא מהסיבה הזו, כדאי לכם להגיב.

 

[האגס 1]

../images/Emo24.gif אם את שואלת אותי

ללכת לניחום אבלים. כשלא באים לשם גם בזה יש משום אמירה, וזה עלול להתפרש כאילו המשפחה היא לא בסדר העדיפויות העליון שלך, כביכול. אולי אם לא תלכי אף אחד לא יאמר לך שזה נתפס ככה, אבל זה גורם לחרטות אח"כ, ואי אפשר לתקן את זה אחרי שהשבעה כבר הסתיימה. אני עצמי ישבתי שבעה לפני כמה חודשים, והתאכזבתי מכל בן-אדם שלא הגיע, או שאפילו לא התקשר. אז נכון שלא כל מי שלא הגיע בחר שלא להגיע משום שזה לא חשוב לו, אבל כשאתה שם זה חשוב לך שיבואו יותר מבכל מצב רגיל. קחי בחשבון שכשכבר מגיעים לשבעה, האוירה שם יכולה להיות יותר קלה ממה שנדמה לך לפני שהגעת. זה מהניסיון שלי לא רק כאחד שישב שבעה אלא גם כאחד שהגיע מספר פעמים לאבל של אחרים - כן, האוירה היא של אבל, אבל זה לא בהכרח מצב שאי אפשר לפתוח בו את הפה מחשש למבוכה. הרבה פעמים כשמגיעים לשם, מבינים שלא היה מה לחשוש מכך לפני כן.

 

[החטא והשופטת]

אני, לעומת זאת

לא כל כך שמתי לב מי הגיע ומי לא, אבל שמתי לב לכך שכל הזמן הייתי מוקפת אנשים טובים שהשפיעו עלי חום, דאגה ואהבה. זה לא חייב להיות בשיחות-נפש דביקות. לפעמים אלוהים באמת נמצא בפרטים הקטנים: בכוס-קפה לאורחים, בצלחת אוכל-חם לאבלים, בפינוי הכוסות מהשלוחנות, בקישקושים על ענייני-דיומא וחיבור החווייה ההזויה הזאת למציאות, לעולם לחיים, בלהזכיר לי שיש למה ויש בשביל מה. לכי! אין לך מושג עד-כמה זה חשוב! התגברי על מה שאת צריכה להתגבר עליו, ולכי! לימים, גם את תרגישי הרבה יותר טוב עם עצמך ויהיה לך הרבה יותר קל לעכל את האבל הנורא הזה, אם תקחי בו חלק פעיל.

 

[זולל מישמישים]

../images/Emo7.gif ../images/Emo16.gif עצוב