שני דברים שכתבתי ..
אחד פורסם כבר, השני הוא מין מכתב שנכתב לצפוני רנדומלי בזמן המלחמה, רציתי לנסות להראות שזה ממש לא נכון שהתלאביבי ישב לו על כוס בירה רגל על רגל, דרך העין שלי. ~ * ~ * ~ * ~ * ~ * ~ זה היה אתמול. הוא בא אלי. אחרי חודש שהוא סגר בלבנון, רוצה קצת להתפרק, מותר לו, נכון? אז הוא הגיע, עם זקן שכל כך החמיא לו בצורה מעוותת, "אני צריך להזדהות עם הסביבה שם.." הוא פולט ומחייך את אחד החיוכים השובים שלו. הוא ואני אף פעם לא היינו ביחד, גם לא נהיה. נוגעים לא נוגעים, כבר 5 לפנות בוקר חיוכים, דיגדוגים, מלחמת מכות שמתישה אותי. הוא ללא ספק לוחם. זה לא הולך, כמו תמיד. הכימיה בנינו כושלת. אני לא מסוגלת לתת לו מה שהוא רוצה, "יכול להיות שמחר אני יוקפץ שוב, אנלא יודע מה יהיה איתי במלחמה הזו.." הוא פולט ומנסה לעשות עלי מניפולציה מלחמתית. הוא שכח שגם אני חיילת, שאני לא עוד ילדה בת 16. אני מחקה אותו אומר ת'משפט הזה, הוא מחייך, מחבק אותי. "לך הביתה" אני לוחשת, "עדיף..". 5 וחצי. הוא מתלבש. מקבל טלפון. נופל למיטה, מגמגם, רועד, מסתכל לי בעיניים "חברים שלי מתו". הגוף שלי חלש, השפתיים רועדות. אני לא יודעת מה להגיד. מחבקת אותו כל כך חזק, מבקשת שיקח מונית, פוחדת שינהג במצב כזה. הוא מגיע הביתה, שולח הודעה שהגיע בשלום. לא מצליחה להרדם, בחילה נוראית תוקפת אותי ובכי שלא מאחר לבוא פורץ החוצה. כאילו אני מכירה אותם, כאילו הם היו חברים שלי כמו שהוא חבר שלי. עכשיו הוא יכנס לתוך לבנון, עכשיו הוא יקיים את המניפולציה המלחמית שהוא ניסה לעשות עלי אמש. עכשיו אני כל כך דואגת. פוחדת. שבורה בשבילו. שמור על עצמך ילד יפה שלי. ~ * ~ * ~ * ~ * ~ * ~ צפוני יקר, תן לי, מלבד החיבוק שאני שולחת והתנחומים למשפחות הכואבות, לומר לך כמה מילים. אני יודעת שקשה להבין איך במרכז ובשרון עדיין יושבים בבית קפה כשבצפון מתנהלת מלחמה, אבל זו לא סיבה להפיל את הכאב והכעס שלכם עלינו. כשמדינת ישראל עוברת תקופה של פיגועים, שידענו לצערנו לא מעט, רק האזור הזה נפגע. המרכז והשרון. בעיקר. לא רק, בעיקר. אני לא זוכרת שאיי פעם שנאתי את הצפוני הזה שעכשיו יושב לו בהרים הירוקים ומריח אוויר פסגות. אני כן זוכרת את אין ספור הפעמים שחיי ניצלו, שחיי משפחתי ניצלו, שחיי חבריי ניצלו. אני זוכרת את הלילות שהיינו יושבים ובוכים על עוד חבר שהלך, על עוד שכן שלא יחזור, על עוד מאבטח שלא יבדוק לי שוב ת`תיק בקניון. אני זוכרת כאב, לילות שלמים של עוצר בתים כי ההורים כל כך פחדו. אני זוכרת המון דמעות. השומר מסך שלי הוא ערוץ 22 בשבוע וחצי האחרון, ובכשיש פרסומות אני מיד מזפזת בין 11-10-BBC. מנסה לא להתנתק ואף לא לרגע מהכאב שלכם, כדי לנסות ולהיות קרובה אליו עד כמה שאפשר. אני יודעת שקשה לכם, שכואב, שמתיש. אבל לצרנו או לשמחתו, בכל מלחמה שהיא, כשהיא לא כוללת [ומי יתן ולא תהיה כוללת] אזור אחד נפגע - והשני מנסה לשרוד. אנחנו לא המקום שעליו אתם צריכים לפרוק את זעמכם. קחו נייר ועיפרון ותוציאו אותו. לפי הכישרון כתיבה שהתקפתם ברשת האינטרנט כולה, אני מבינה שאתם מסוגלים ליותר. רק תזכרו, מילים יכולות להרוג. וכרגע, הרגתם חצי מהלב שלי, כשהחצי השני שלי איתכם, איי שם בצפון. ~ * ~ * ~ * ~ * ~ * ~ יהי זכם ברוך של כל הנופלים והנופלות, ושפצועי המלחמה יעמדו על רגליהם כבעבר, עם חיוך ענקי ואושר עילאי. והעיקר - המון המון כוח ובריאות.
