ממש כך...
לא פייר זה צמד המילים שרץ אצלי הכי הרבה בראש. תחושה עמוקה של חוסר הוגנות. כאילו... אם לפחות היתה סיבה, משהו, לא חשוב מה. אבל לחשוב שבנאדם פשוט מפסיק פתאום לפעול. נכבה. נגמרה לו הסוללה. זה בלתי נתפס. כמה שאנחנו לא מדברים על זה וכמה שאנחנו לא בוכים את זה, זה לא באמת נכנס בראש. אני מדברת עם אנשים בטלפון, צוחקת, מחליפה דאחקות באיסיקיו, אבל כאן בבית אני מזילה עוד ועוד דמעות ולא מצליחה להפסיק. כל שיחה עם מישהו מוציאה אותי לכמה רגעים, אבל ברגע שהיא מסתיימת - שוב הדמעות... מהעבודה יצאתי מוקדם כי לא יכולתי לסבול להיות שם ורציתי להיות עם השותפה שלי בבית ועם חברים שבאו להיות איתנו. בקשר לשותפה שלי - היא כל היום במיטה. עד הצהריים היא רק שכבה ובהתה בתקרה וקצת דיברה איתי, אחר כך אחותי באה והוציאה אותה לקנות סיגריות והן שתו קפה ודיברו קצת, ואז היא שוב רצתה להיות לבד ונכנסה למיטה ועכשיו היא ישנה. אני נורא דואגת לה ולא יודעת מה לעשות - להשאיר אותה כך? ללחוץ עליה לדבר? להקים אותה מהמיטה? לעזוב אותה במנוחה? יש לי מין תחושה כזאת שכל דבר שאני אעשה יהיה טעות. הגופה עדיין באבו-כביר ולא יודעים מה בדיוק קרה. מה שהצלחנו להבין סו פאר זה שביום שישי הוא חזר מחבר (עזר לו לשפץ בית), נכנס למקלחת והלך לחדר להתלבש, כי הוא היה צריך לצאת עם חברים. אחרי שהוא לא יצא מהחדר הרבה זמן קראו לו, וכשראו שהו לא עונה - פרצו את הדלת ומצאו אותו עם נעל אחת קשורה ואחת לא... ככה פתאום. באמצע קשירת הנעליים. אני רוצה להודות שוב לכולכם, גם על התמיכה כאן וגם על כל ההודעות והמסרים בפרטי. איכשהו יוצא שכאן אני מצליחה "לשפוך" דברים שבמקומות אחרים קשה לי יותר. כשאני מדברת עם חברים אני עושה את זה בקול יותר "ענייני" או אפילו ציני, ולא מצליחה להעביר כמה שכואב לי או כמה זה מפחיד אותי שהכל יכול להגמר פתאום בשנייה. אני מוצאת את עצמי מדברת עליה, במקום על עצמי. ודוקא כאן מאוד נוח לי לתפוס את כל המקום ואת כל תשומת הלב. אז שוב... תודה לכולם. גם לאלה שרק קוראים.
