טוב,קיבלתי החלטה.
כל היום התלבטתי מה יקרה בערב... מצד אחד,הבלט זה *כמעט,לא רוצה להגזים
* החיים שלי.ויש היום חזרות כמעט אחרונות למשהו שאני בקושי יודעת (ויהיה לי קשה למצוא חברה שתשלים לי את זה בצורה טובה). מצד שני,יכאב לי הלב לרקוד ברגעים שיש עצרת,לדעת שהייתי מספיק (מבחינתי,אתם לא חייבים להסכים איתי) אנוכית כדי ללכת ולרקוד בזמן שהוא שם בשבי,נאלץ להסתמך עלינו שנלחם בשבילו,שנצעק ונפגין ונאבק כדי שהוא יחזור, ומהר ככל האפשר. מה שעשיתי זה חשבתי לעצמי-לו הייתי במקומו(לא עלינו
)איך הייתי מתמודדת עם הידיעה שבאיזשהו מקום בארץ הייתה נערה אחת ,שהתלבטה אם לבוא ולהפגין כדי שיוכל כבר לחזור אלינו או ללכת להתאמן להופעה שלה בבלט,ואחרי מחשבות ארוכות החליטה ללכת לבלט. היה הורג אותי מבפנים לדעת את זה, ועל אף ששני הדברים חשובים לי,כשהצבתי אותם על המאזניים,זה התברר ככבד יותר. (וכן,גם אם זה נשמע טיפשי,אני מניחה שרובכם יודעים שבשבילי זו החלטה מאד משמעותית וקשה לעשותה) אני הולכת לראות שם עוד מישהו מכם,במקרה