../images/Emo14.gif
[יודעת שאני לא כותבת כאן, סליחה אם אני מתפרצת מאמצע שומקום, אני גם בכלל לא כותבת מהבית, ואני די בסערת רגשות... וזה היה נראה לי המקום הכי טוב 'לפרסם' ולהוציא את מה שאני מרגישה.] לך, שאף פעם לא תדע, שאף פעם לא תדע שכתבתי לך, שאף פעם לא תדע כמה שבכיתי עליך, כמה שכעסתי עליך, כמה שהתאכזבתי ממך, וממני, כמה שכאבתי עליך, כמה שפחדתי, כמה שרציתי, כמה שקיוויתי… לך, שאף פעם לא תדע שאהבתי אותך. כן, כי אני פחדנית מדי. כן, כי אני ביישנית מדי. כן, אני יודעת, אני יודעת שיש אלף ואחת סיבות ולא מעט מהן הן בגללי, באשמתי, שבגללן אנחנו לא ביחד עכשיו. שבגללן אתה לא יודע בכלל שאני אוהבת מלכתחילה. ואני מצטערת, אני מצטערת בעיקר בשביל עצמי, שאני פחדנית מדי מכדי להגיד לך את מה שבאמת מרגיש לי בפנים. ומצטערת, מצטערת שאני כותבת לך מכתב שיהיה שמור עמוק בתוך הקבצים שלי במחשב, ולעולם לא אראה לך. ומצטערת, מצטערת שבכלל נכנסתי לכל התסביך הזה מההתחלה. אוף. אילו רק היית יודע… אתה מקסים כל-כך. אני רק רואה אותך מרחוק, והלב שלי מתכווץ ומתחיל לפעום במהירות היסטרית, ואני מתחילה לרעוד קצת, אולי לא בצורה בולטת, אבל בכל זאת, ואני מתרגשת, ואני חושבת מה יקרה אם תחליט להיות נחמד היום, לשם שינוי, ולבוא ולדבר איתי, ולא להתעלם ממני כפי שאתה מתעלם ממני בשבועות האחרונים. פעם לא היית כזה, אתה זוכר? אתה זוכר איך היית? פעם לא היו לך כל-כך הרבה חברים, פעם חיפשת את עצמך… והיית יוצא איתי, ועם כל החברים שלי, והיה מצחיק וכיף, אבל באותה תקופה כנראה שהייתי עיוורת, או משהו, כי בהחלט צריך להיות עיוור כדי לא לשים לב איזה אוצר עומד לך מול העיניים. ורק אחרי זה, כשהתרחקת מאיתנו בלי שום סיבה ברורה, פתאום התחלתי להרגיש, פתאום התחלתי לשים לב שאני מרגישה אליך משהו שונה, משהו גדול, משהו ששום מילה לא יכולה להגדיר. אהבה קוראים לזה? כן, אני חושבת שקוראים לזה אהבה. אבל אתה יודע מה, תקרא לזה איך שאתה רוצה. זה קשה מדי כדי לתאר במילים, קטונתי מלהסביר. קטונתי מלתאר לך איך הלב שלי זורח בכל פעם שאתה עובר, איך הלב שלי נצבט בתוכו בכל פעם כשאנחנו מדברים… משהו שלא מהעולם הזה. ואני לא יודעת אם שמת לב בחודשים האחרונים שאני מתנהגת קצת מוזר. בעצם, אני לא חושבת שהיה אפשר להתעלם מזה. אני כל-כך ברורה כשאני מאוהבת. ואיתך, הו הו, שלא נדבר, הייתי ברורה הרבה יותר מתמיד. כי מה שהרגשתי, ואף עדיין מרגישה, ברגע זה ממש, כלפיך, הוא גדול הרבה יותר ממה שהרגשתי אי פעם כלפי מישהואים אחרים. כי אתה מיוחד. וכי חשבתי… אוף, חשבתי שגם אתה מרגיש את אותם הדברים, ומקווה את אותן התקוות. כי אתה ביישן כזה. והתנהגת בצורה מוזרה בחזרה. עד לפני מספר שבועות, לפחות. כן, היית מתנהג בצורה מוזרה בחזרה, אבל מוזרה במובן החמוד של המילה, וכל-כך התרגשתי, ותליתי תקוות… וכמו מטומטמת ישבתי וחיכיתי שאתה תהיה זה שתעשה משהו. ורק עכשיו אני קולטת כמה אידיוטי זה היה לעשות את זה, במקום לפעול, במקום להגיד. ועכשיו? עכשיו זה כבר מאוחר מדי. כן, זה מאוחר. מאוחר מדי. מדי. כי בשבועות האחרונים אתה מתנהג אלי בצורה מגעילה שמעליבה אותי ופוגעת בי ועושה לי להרגיש רע, כל-כך רע, וכל-כך כואב. כל-כך כואבת לי ההתעלמות הזו שלך, חוסר הנחמדות, כאילו פתאום אתה לא מכיר אותי. עובר על ידי, ובקושי שלום. ואתה יודע, יש לך שמץ של מושג, תגיד לי, עם כמה רגשות אשם השארת אותי?! הא? לא, אני לא חושבת שאתה יודע. חה, זו שאלה דפוקה לשאול, כי למעשה, אתה בכלל לא יודע מה שאני מרגישה. ואתה בטח לא מתאר לעצמך בחלומות הכי סיוטיים שלך, שאני יושבת מאחורי מסך מחשב ומקלידה מילים של אכזבה. ויש בי כל-כך הרבה רגשות, ויש לי כל-כך מעט מילים כדי לתאר אותם. ואתה יודע, רק עכשיו חזרתי מאיזה מסיבה של חברה, היינו שם כמה חבר'ה, והיה נחמד. לא, היה יותר מסתם 'נחמד', זו פשוט אני. זו פשוט אני, כן, כי זו אני שיושבת בדיכאון למרות כל הנחמדות הזו שמסביב, למרות כל היופי והזוהר שמקיף אותי, וזו אני, זו פשוט אני שנכנסת לדיכאון בגלל משהו שלא שווה את הדיכאון, בגלל משהו שלא מגיע להיכנס לדיכאון בגללו: אתה. ובעצם, אתה כן שווה את זה. אתה כן שווה את זה, כי לפחות אני מרגישה משהו. כלפיך. רק חבל, כל-כך עצוב לי שזה ככה דוקר לי את הלב וצורב לי את הנשמה וחותך את שניהם לרסיסים קטנים של כאב. והדמעות עומדות בעיניים, והגרון שלי נחנק, ואני לא רוצה לבכות. די, בכיתי כבר מספיק עליך, די, זה דבילי וזה לא, פשוט לא, לא שווה את זה. אז למה, תסביר לי, למה אני עדיין בוכה? למה אני כל-כך כואבת? לא יודעת. ובטח שגם אתה לא יודע. ונדמה לי שאף אחד לא מבין, ונדמה לי, גם, בין היתר, שאף אחד לעולם לא יוכל להבין. לא יוכל להבין אותי או את מה שעובר עלי. למרות שחברות שלי אומרות לי שהן מבינות, ולמרות שאנשים מזכירים לי כל הזמן שהם כאן בשבילי… זה לא עוזר. אני יודעת שזה כפוי טובה מצידי, אבל הייתי רוצה אותך, הייתי רוצה אותך כאן על ידי, כאן בשבילי, כאן איתי, ואתה יודע, אם באמת היית כאן עכשיו על ידי, הכאב היה עובר בין רגע, והדמעות של הכאב שזולגות לי עכשיו מהעיניים ומכסות לי את הלב, היו הופכות בשניה מתוקה לדמעות של סוכר, לדמעות של אושר והנאה בלתי נדלית. כי זה אתה. וזה המון בשבילי. זה אומלל לשבת ולכתוב מכתב, וזה אומלל לייחל לדברים שיקרו מעצמם. מצטערת, אבל זו אני. נעים מאוד, מיסז אומללה בע"מ. לא חשבתי שאי פעם אגיע לכזה שפל, לא חשבתי שאי פעם אתן למשהו לשבור אותי עד כדי כך. אבל כנראה שיש הפתעות בחיים. כי רע לי עכשיו. כל-כך רע לי, שבא לי לדפוק את הצעקה של החיים, לצרוח עד שיצא כל הכאב, עד שידלוף החוצה ולא יחזור, שלא יחזור, שלא יחזור. ונמאס לי לחכות לך. ונמאס לי לבכות עליך. ונמאס לי לקוות שמחר, אולי, תואיל בטובך להיות נחמד. למרות שאתה מקסים, ולמרות שאני באמת אוהבת, אני חושבת שמגיע לי יותר טוב מזה. מה אתה חושב, הא? כן, מגיע לי יותר טוב ממך. מגיע לי לחייך ומגיע לי להיות מאושרת, מגיע לי להיות נאהבת בחזרה, ולהיות מוקפת באהבה שאני תמיד משפריצה לסובבים אותי. אני לא צריכה את הבולשיט שלך על הראש שלי עכשיו, ולא צריכה את מצבי הרוח המזדיינים שלך שמשתנים בקצב מסחרר של חצי שניה לערך. די. די, מספיק עם זה כבר. כן, אז המכתב הזה נכתב במטרה להגיד לך שלום. לך, שאף פעם לא תדע, שאף פעם לא תדע שכתבתי לך, שאף פעם לא תדע כמה שבכיתי עליך, כמה שכעסתי עליך, כמה שהתאכזבתי ממך, וממני, כמה שכאבתי עליך, כמה שפחדתי, כמה שרציתי, כמה שקיוויתי… לך, שאף פעם לא תדע שאהבתי אותך. זה לא יהיה קל להתגבר, זה לא יהיה קל להמשיך הלאה, זה לא יהיה קל לעצור את הדמעות בכל פעם כשאני אראה אותך. אבל אני אעשה את זה. בשבילי. למען עצמי. ואני אפסיק להיות תלויה בך, במה שתגיד, במצבי הרוח שלך, במבט שלך בעיניים, או בחיוך. כי אני זה לא אתה. אני זו אני, ומגיע לי יותר טוב מכל החרא הזה. לך, שאף פעם לא תדע, בהצלחה בהמשך. אני מקווה שאני אצליח למצוא מישהו נורמאלי שיעניק לי את טיפת האושר שאתה לא הענקת לי מעולם.
[יודעת שאני לא כותבת כאן, סליחה אם אני מתפרצת מאמצע שומקום, אני גם בכלל לא כותבת מהבית, ואני די בסערת רגשות... וזה היה נראה לי המקום הכי טוב 'לפרסם' ולהוציא את מה שאני מרגישה.] לך, שאף פעם לא תדע, שאף פעם לא תדע שכתבתי לך, שאף פעם לא תדע כמה שבכיתי עליך, כמה שכעסתי עליך, כמה שהתאכזבתי ממך, וממני, כמה שכאבתי עליך, כמה שפחדתי, כמה שרציתי, כמה שקיוויתי… לך, שאף פעם לא תדע שאהבתי אותך. כן, כי אני פחדנית מדי. כן, כי אני ביישנית מדי. כן, אני יודעת, אני יודעת שיש אלף ואחת סיבות ולא מעט מהן הן בגללי, באשמתי, שבגללן אנחנו לא ביחד עכשיו. שבגללן אתה לא יודע בכלל שאני אוהבת מלכתחילה. ואני מצטערת, אני מצטערת בעיקר בשביל עצמי, שאני פחדנית מדי מכדי להגיד לך את מה שבאמת מרגיש לי בפנים. ומצטערת, מצטערת שאני כותבת לך מכתב שיהיה שמור עמוק בתוך הקבצים שלי במחשב, ולעולם לא אראה לך. ומצטערת, מצטערת שבכלל נכנסתי לכל התסביך הזה מההתחלה. אוף. אילו רק היית יודע… אתה מקסים כל-כך. אני רק רואה אותך מרחוק, והלב שלי מתכווץ ומתחיל לפעום במהירות היסטרית, ואני מתחילה לרעוד קצת, אולי לא בצורה בולטת, אבל בכל זאת, ואני מתרגשת, ואני חושבת מה יקרה אם תחליט להיות נחמד היום, לשם שינוי, ולבוא ולדבר איתי, ולא להתעלם ממני כפי שאתה מתעלם ממני בשבועות האחרונים. פעם לא היית כזה, אתה זוכר? אתה זוכר איך היית? פעם לא היו לך כל-כך הרבה חברים, פעם חיפשת את עצמך… והיית יוצא איתי, ועם כל החברים שלי, והיה מצחיק וכיף, אבל באותה תקופה כנראה שהייתי עיוורת, או משהו, כי בהחלט צריך להיות עיוור כדי לא לשים לב איזה אוצר עומד לך מול העיניים. ורק אחרי זה, כשהתרחקת מאיתנו בלי שום סיבה ברורה, פתאום התחלתי להרגיש, פתאום התחלתי לשים לב שאני מרגישה אליך משהו שונה, משהו גדול, משהו ששום מילה לא יכולה להגדיר. אהבה קוראים לזה? כן, אני חושבת שקוראים לזה אהבה. אבל אתה יודע מה, תקרא לזה איך שאתה רוצה. זה קשה מדי כדי לתאר במילים, קטונתי מלהסביר. קטונתי מלתאר לך איך הלב שלי זורח בכל פעם שאתה עובר, איך הלב שלי נצבט בתוכו בכל פעם כשאנחנו מדברים… משהו שלא מהעולם הזה. ואני לא יודעת אם שמת לב בחודשים האחרונים שאני מתנהגת קצת מוזר. בעצם, אני לא חושבת שהיה אפשר להתעלם מזה. אני כל-כך ברורה כשאני מאוהבת. ואיתך, הו הו, שלא נדבר, הייתי ברורה הרבה יותר מתמיד. כי מה שהרגשתי, ואף עדיין מרגישה, ברגע זה ממש, כלפיך, הוא גדול הרבה יותר ממה שהרגשתי אי פעם כלפי מישהואים אחרים. כי אתה מיוחד. וכי חשבתי… אוף, חשבתי שגם אתה מרגיש את אותם הדברים, ומקווה את אותן התקוות. כי אתה ביישן כזה. והתנהגת בצורה מוזרה בחזרה. עד לפני מספר שבועות, לפחות. כן, היית מתנהג בצורה מוזרה בחזרה, אבל מוזרה במובן החמוד של המילה, וכל-כך התרגשתי, ותליתי תקוות… וכמו מטומטמת ישבתי וחיכיתי שאתה תהיה זה שתעשה משהו. ורק עכשיו אני קולטת כמה אידיוטי זה היה לעשות את זה, במקום לפעול, במקום להגיד. ועכשיו? עכשיו זה כבר מאוחר מדי. כן, זה מאוחר. מאוחר מדי. מדי. כי בשבועות האחרונים אתה מתנהג אלי בצורה מגעילה שמעליבה אותי ופוגעת בי ועושה לי להרגיש רע, כל-כך רע, וכל-כך כואב. כל-כך כואבת לי ההתעלמות הזו שלך, חוסר הנחמדות, כאילו פתאום אתה לא מכיר אותי. עובר על ידי, ובקושי שלום. ואתה יודע, יש לך שמץ של מושג, תגיד לי, עם כמה רגשות אשם השארת אותי?! הא? לא, אני לא חושבת שאתה יודע. חה, זו שאלה דפוקה לשאול, כי למעשה, אתה בכלל לא יודע מה שאני מרגישה. ואתה בטח לא מתאר לעצמך בחלומות הכי סיוטיים שלך, שאני יושבת מאחורי מסך מחשב ומקלידה מילים של אכזבה. ויש בי כל-כך הרבה רגשות, ויש לי כל-כך מעט מילים כדי לתאר אותם. ואתה יודע, רק עכשיו חזרתי מאיזה מסיבה של חברה, היינו שם כמה חבר'ה, והיה נחמד. לא, היה יותר מסתם 'נחמד', זו פשוט אני. זו פשוט אני, כן, כי זו אני שיושבת בדיכאון למרות כל הנחמדות הזו שמסביב, למרות כל היופי והזוהר שמקיף אותי, וזו אני, זו פשוט אני שנכנסת לדיכאון בגלל משהו שלא שווה את הדיכאון, בגלל משהו שלא מגיע להיכנס לדיכאון בגללו: אתה. ובעצם, אתה כן שווה את זה. אתה כן שווה את זה, כי לפחות אני מרגישה משהו. כלפיך. רק חבל, כל-כך עצוב לי שזה ככה דוקר לי את הלב וצורב לי את הנשמה וחותך את שניהם לרסיסים קטנים של כאב. והדמעות עומדות בעיניים, והגרון שלי נחנק, ואני לא רוצה לבכות. די, בכיתי כבר מספיק עליך, די, זה דבילי וזה לא, פשוט לא, לא שווה את זה. אז למה, תסביר לי, למה אני עדיין בוכה? למה אני כל-כך כואבת? לא יודעת. ובטח שגם אתה לא יודע. ונדמה לי שאף אחד לא מבין, ונדמה לי, גם, בין היתר, שאף אחד לעולם לא יוכל להבין. לא יוכל להבין אותי או את מה שעובר עלי. למרות שחברות שלי אומרות לי שהן מבינות, ולמרות שאנשים מזכירים לי כל הזמן שהם כאן בשבילי… זה לא עוזר. אני יודעת שזה כפוי טובה מצידי, אבל הייתי רוצה אותך, הייתי רוצה אותך כאן על ידי, כאן בשבילי, כאן איתי, ואתה יודע, אם באמת היית כאן עכשיו על ידי, הכאב היה עובר בין רגע, והדמעות של הכאב שזולגות לי עכשיו מהעיניים ומכסות לי את הלב, היו הופכות בשניה מתוקה לדמעות של סוכר, לדמעות של אושר והנאה בלתי נדלית. כי זה אתה. וזה המון בשבילי. זה אומלל לשבת ולכתוב מכתב, וזה אומלל לייחל לדברים שיקרו מעצמם. מצטערת, אבל זו אני. נעים מאוד, מיסז אומללה בע"מ. לא חשבתי שאי פעם אגיע לכזה שפל, לא חשבתי שאי פעם אתן למשהו לשבור אותי עד כדי כך. אבל כנראה שיש הפתעות בחיים. כי רע לי עכשיו. כל-כך רע לי, שבא לי לדפוק את הצעקה של החיים, לצרוח עד שיצא כל הכאב, עד שידלוף החוצה ולא יחזור, שלא יחזור, שלא יחזור. ונמאס לי לחכות לך. ונמאס לי לבכות עליך. ונמאס לי לקוות שמחר, אולי, תואיל בטובך להיות נחמד. למרות שאתה מקסים, ולמרות שאני באמת אוהבת, אני חושבת שמגיע לי יותר טוב מזה. מה אתה חושב, הא? כן, מגיע לי יותר טוב ממך. מגיע לי לחייך ומגיע לי להיות מאושרת, מגיע לי להיות נאהבת בחזרה, ולהיות מוקפת באהבה שאני תמיד משפריצה לסובבים אותי. אני לא צריכה את הבולשיט שלך על הראש שלי עכשיו, ולא צריכה את מצבי הרוח המזדיינים שלך שמשתנים בקצב מסחרר של חצי שניה לערך. די. די, מספיק עם זה כבר. כן, אז המכתב הזה נכתב במטרה להגיד לך שלום. לך, שאף פעם לא תדע, שאף פעם לא תדע שכתבתי לך, שאף פעם לא תדע כמה שבכיתי עליך, כמה שכעסתי עליך, כמה שהתאכזבתי ממך, וממני, כמה שכאבתי עליך, כמה שפחדתי, כמה שרציתי, כמה שקיוויתי… לך, שאף פעם לא תדע שאהבתי אותך. זה לא יהיה קל להתגבר, זה לא יהיה קל להמשיך הלאה, זה לא יהיה קל לעצור את הדמעות בכל פעם כשאני אראה אותך. אבל אני אעשה את זה. בשבילי. למען עצמי. ואני אפסיק להיות תלויה בך, במה שתגיד, במצבי הרוח שלך, במבט שלך בעיניים, או בחיוך. כי אני זה לא אתה. אני זו אני, ומגיע לי יותר טוב מכל החרא הזה. לך, שאף פעם לא תדע, בהצלחה בהמשך. אני מקווה שאני אצליח למצוא מישהו נורמאלי שיעניק לי את טיפת האושר שאתה לא הענקת לי מעולם.
