אחרי 8 שנים.

gingit123

New member
לא יודעת

לגבי ה"להחליט סופית"- הוא התכוון לזה בגלל שדיברנו על חתונה- הוא מאז ומעולם רצה להתחתן והיה ברור לו שזה זה, ואני לא הסכמתי לדבר על הנושא כמעט, עד לאחרונה. ביום שאמרתי לו שאני באופן עקרוני כן רואה את זה קורה, ואני בטוחה בעצמי, נפתחו לו העיניים בשמחה אדירה, אבל כשהתחלנו לדבר על זה ברצינות (על איזור של תאריכים) הוא נלחץ מאוד, זה הפך לאיזה ריב, שאח"כ נפתר בזה שאמרתי לו שאין לחץ, שזה לא שווה שנריב- כשנרצה נדבר על זה, ואם זה יידחה בעוד שנה שנתיים לא יקרה כלום. לגבי הכוח והתמיכה מול עזיבה- אמרתי לו שאני חושבת שהוא נלחץ מהשינויים שהוא עומד לעבור בחיים, והוא לא ידע ממש איך להתייחס לזה. לדעתי זה מאוד בתת מודע שלו בינתיים, אבל רק שם. הוא כל הזמן חזר ואמר בנשימה אחת שהוא אוהב אותי מאוד אבל הוא צריך להיות לבד,הוא צריך ספייס, כשלדעתי הוא סתם מנסה לברוח מהכל (יש לו נטייה כזו, כשהוא נלחץ- להתחפר עמוק עמוק בתוך השמיכה). הצעתי בחצי מילה ללכת ליעוץ זוגי, אבל זו בדיוק הבעיה- שאין בזוגיות הרבה בעיות לפתור, אלא זה משהו אישי שלו... יש לי פשוט חור ענק בלב בינתיים. לא יודעת מה אני עושה עכשיו... את השיחה בינינו אגב, נמשיך רק ביום שישי.
 

gingit123

New member
מעריכה את התגובה (שלי קצת ארוכה...)

בכל הקשור לבקשת התמיכה שלי מאחרים, אני לא כל כך שמה בHOLD. החברות הקרובות יודעות על המצב, ודואגות לי מאוד. אחותי (היחידה) יודעת, מחר ניפגש ונדבר קצת. אימי גם יודעת, למרות שלא חשבתי לספר לה עד שיהיה משהו סופי (היא תפסה אותי בטלפון, ברגע של מחנק בגרון) אבל בינתיים, לבקשתי, לא דיברנו על זה. בכל הקשור לHOLD בגלל ציפיה שהוא יחזור בו- בגלל שזה עוד לא סופי, וקבענו שנדבר שוב, אז אני בינתיים מקווה שכן- שהוא יחזור בו, אבל אם ניפרד, אני לא מתכוונת לחכות לכשיתפכח... אני לא חושבת שחוסר ההתחשבות בתקופת הבחינות נבע מאגואיזם טהור, או חוסר אכפתיות- הוא עדיין לא לומד (אני לקראת סיום התואר) ולכן עד כמה שהוא תומך- הוא לא יודע באמת איך זה תקופת בחינות. היה לו מאוד מאוד קשה לדבר איתי על הנושא, ואני חושבת שהוא היה במצב שהוא חשב שהוא אגר מספיק כוח לדבר על זה, ופחד לשמור את זה עוד בבטן. לישון זה באמת משהו שאני בינתיים לא מצליחה לעשות, לאכול פחות זה דווקא לא משהו שיזיק לי...תקופת בחינות בכל זאת...אפשר אפילו להודות לו.... הבחינה מחר בבוקר, אני מקווה מאוד להצליח בה בצורה סבירה. מבחינה כלכלית............אין ספק שהוא נשאר בדירה (אנחנו גרים בדירה שהייתה שלו קודם, ותכננו לעבור ממנה בעוד חודשיים) ובטווח הקרוב מאוד, אם זה באמת יהיה סופי, אני אחזור להורים. אח"כ אתארגן ואחפש דירה, אולי עם שותף/ה. התכולה של הדירה פחות או יותר מתחלקת לחצי שלי וחצי שלו. אני לא קולטת שזה אשכרה אמיתי. שאני חושבת על לפרק את הדירה ולחלק את התכולה שלה. זה נשמע לי כמו משהו כל כך לא קשור לחיים שלי. אוף. כרגע נשאר לי להעביר את השבוע הזה (הוא יגיע הבייתה רק בשישי, אז אני בינתיים בדירה המשותפת), והחברות דואגות לי ללא ספק. לא יודעת מתי ואם אני ארצה עזרה מקצועית. יש לי חברה מקסימה שהיא במקרה גם פסיכולוגית, ככה שהיא יודעת לקלוט אותי בעיתות משבר. אני מניחה שנדבר... אוף אוף אוף. כל רגע עולות לי דמעות. אגב, דיברנו היום פעמיים. הוא התקשר - רק להגיד מה המצב איתו ולשאול איך אני. אמר שהוא אוהב אותי. תודה על התמיכה, לך ולכולם.
 

gingit123

New member
תודה

אני באמת מעריכה את התגובות שלך. הן גורמות לי לחשוב לא מעט. אני מבינה את הרציונל, וחצי מתחברת אליו חצי לא: בעיקרון זה היה המבחן האחרון שלי (מועדי א') ככה שזה פחות קריטי כרגע, אבל אני לחלוטין מסכימה שהיה לו טיימינג מאוד לא רגיש ולא אכפתי. האמת היא שיש לי המון מה להגיד, על מה החלטתי להגיד לו, ומה אני חושבת על הכל, אבל אני מותשת מהיום הזה - מהמבחן (שהיה סביר) ומשיחות עם אמי, אחותי ו-2 חברות קרובות, ככה שנראה לי שאני אלך טיפה לבהות בטלוויזיה, ואחזור אח"כ... בקצרה אני אספר- שהחלטתי לא להאבק בו או לנסות לשכנע אותו (אגב ה"אין ברירה"), אלא להגיד לו את מה שאני חושבת, ולתת לו להחליט מה הוא רוצה לעשות, ככה שאם הוא באמת יעדיף לקחת כרגע את הזמן לחשוב (בעצם- להיפרד)- אני אתן לו את זה, מתוך מחשבה שאני לא רוצה להיות איתו אם הוא לא שלם עם זה ולא רוצה להיות איתו רק כי אני יודעת לשכנע מאוד טוב.... ברור לחלוטין שמרגע שאנחנו נפרדים אין שום הבטחה לכלום- אנחנו בנפרד, על כל המשתמע. אני אחזור יותר מאוחר. תודה.
 

זואיzoe

New member
צודקת את.(וגם ג'ינג'ית יכולה לקרוא)

מה שלמדתי כבר מזמן זה שלמרות שאנו בטוחות שיום אחד הם יבינו ויתחרטו, הם/הן ממש, אבל ממש לא "מבינים יום אחד" ולא חוזרים ומידפקים על דלתנו עם שוקולד ופרחים ואומרים כמה אנחנו הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים... כן, הם אוהבים אותנו, אבל לא "מאוהבים"... ואנחנו..כשאנחנו כועסים/ות.. ברור שנאמר שאם הם יחליטו ללכת לעולם לא נקבל אותם בחזרה..רק שאנחנו עומדים ליד הטלפון ומביטים בידית הדלת ורק מחכים לצלצול שיגרום לנו לקפוץ.. החיים הם כאלה שכשאנחנו מאוהבים אנחנו מסונוורים.. רואים באופק את העתיד הורוד ואיך ניכנס לדיור מוגן יחד בעוד 50 שנה... לפעמים לא מסוגלים לראות שהצד השני ממש לא בקטע ואנחנו בהכחשה... והם אף פעם לא "מפחדים" באמת ולא כלום באמת..הדבר היחיד שהוא "באמת" אצלם, שזה פשוט נגמר להם.. אני חושבת שהגיל קצת עושה את שלו ושזה קורה לנו פעם שניה או חלילה שלישית, אנחנו כבר מחוסנים יותר..אולי ג'ינג'ית את קצת צעירה... זה לא מפחית את הכאב, ברור...אני מאחלת לך אושר רב ושתתאוששי ושאולי למרות הכל יהיה לזה הפי-אנד. אמן...
 

gingit123

New member
אז ככה... (משתדלת לקצר...)

אני מרגישה בנוח לעדכן, אפילו יותר ממה שחשבתי שארגיש. מאוד מעריכה את כל העונים לשרשור, אין ספק שהוא גורם לי לחשוב הרבה. מבלי לחשוף יותר מידי פרטים עלינו, אספר (אני די בטוחה שכבר סיפרתי פעם) שהוא איש קבע, ככה שהיחסים בינינו, ב-4 שנים האחרונות מתנהלים בצורה מאוד לא פשוטה- בעיקר בסופי שבוע, אם כי לא רק. לכן, כל "סשן" של שיחות נעשה בהפרש של שבוע, ונצבר המון המון בבטן- דברים שקשה להעביר בצורה נכונה בטלפון. יצא עכשיו, בגלל אירועי הצפון, שהוא בעצם התבשל עם כל הדבר הזה בבטן במשך בערך שבועיים, ולכן אני חושבת שהוא פשוט חיכה כבר לרגע שנתראה והוציא הכל. אני עדיין לא מצדיקה את העיתוי משתי בחינות- 1. המבחנים...שזה משהו שכבר דיברנו עליו. 2. שבועיים לפני השחרור.... אני מרגישה שזה כל כך טיפשי, שבועיים לפני כל מה שציפינו לו במשך שנים, לזרוק הכל בבום, "כי הוא מרגיש לחוץ". לזה הכוונה שלי במילים כמו "פחדים" וכו'. אולי זה טיפה יבהיר לכל מי ששאלה או השוותה "פחדים" לסיטואציה בה נגמרת תקופת ה"התאהבות" וכו' (אני לא שוללת את ההשוואות, אבל אני לא יודעת בדיוק מה המצב שלנו עם זה...כי אני חושבת שהוא באמת מפחד מהשינוי הזה, ולדעתי, הפחד שלו הוא לחינם...כשאני מדברת על שינוי אגב, זה לא רק השחרור, זה עוד דברים כמו מעבר דירה, הדיבורים על חתונה, הכל ביחד. ויש עוד...). אני רוצה להגיד לו באופן עקרוני שאני לא רוצה להיות איתו אם הוא לא שלם עם זה, ולא רוצה "לשכנע אותו" אבל, כמו שאמרתי- אני חושבת (במיוחד אחרי 4 שנים בהם חיכיתי לו, וחייתי חיים מאוד לא סטודנטיאליים "רגילים") שאיפשהו, מגיע לנו (וגם לי) את החודש, חודש ומשהו הזה, של חיים משותפים נורמלים, באזרחות (של שנינו), בצורה בוגרת, לפני שהוא מחליט החלטות כאלו. בנוסף, אני חושבת שהיה נכון יותר לדבר על מה שמפריע לו לפני שהוא מחליט החלטה כזו. לראות אם אפשר לגשר על דברים, לפני שמחליטים ישר להיפרד, אבל זה תלוי בו... בכל מקרה הוא יחליט מה שהוא יחליט, כשהוא וגם אני יודעים- שמרגע שנפרדים אני לא מחכה לו ולהפך. אני מקווה להפי אנד, כי אני אוהבת אותו, ואני מרגישה שלמה עם האהבה הזו, אבל אני ממש לא בונה על זה. ברור לי שזה יכול להיגמר, מהר מכפי שחשבתי. שוב, באמת תודה....ולו רק על ההקשבה של כולם (וגם על התגובות)
 

gingit123

New member
well...

אני חושבת שאני אחכה כבר ליום שישי. אני מגבשת לאט לאט מה אני רוצה לטווח הקרוב ומה אני רוצה להגיד לו. ופשוט כי כבר עברתי על זה עם כמה אנשים קרובים, אני כבר מותשת מלדבר על זה. אין ספק שמה שמחזיק אותי בינתיים הם החברות והחברים הקרובים. מאוד. אולי יישבר לי לפני ואני אפרט...לא מתחייבת... תודה תודה תודה על התמיכה, על ההערות, על הדעות. לא רק שלך, אלא של כולם. והכי תודה- על החיבוקים.
 

gingit123

New member
עוד 9 שעות...

אני כבר לא מחכה לתוצאה של השיחה, אלא פשוט- לשיחה עצמה. לראות אותו, ולהגיד לו מה אני חושבת. אין לי מושג מה הולך לקרות. מפחיד. ואגב, נזכרתי שרציתי להגיד ל"בינו לבינה" שאני יודעת שזה שינוי בקשר, אבל זהו לא השינוי הראשון, ולא הפעם הראשונה שאנו הולכים (כבר אולי לא...) לחיות יחד במסגרת נורמלית, כלומר- לא של פעם בשבוע (הוא התגייס רק בגיל 20, ואני באופן לא רשמי עברתי אליו כבר באמצע כיתה י"ב, כך שהקשר עבר כבר הרבה תהפוכות). טוב, אני מניחה שאני ארדם רק עוד שעה ומשהו, אבל שיהיה לילה טוב. תודה על התמיכה, היא עזרה לי מאוד להעביר את השבוע הזה...
 

gingit123

New member
../images/Emo14.gif אחרי 8 שנים.

הוא החליט שזהו. הוא צריך זמן לבד. והוא אוהב אותי. והוא מעריך אותי. והוא יודע שיכול להיות שהוא יתחרט על זה. אבל הוא רוצה להיות לבד. הוא נמצא לפני שינוי אדיר בחיים, ולדעתי הוא מפחד פשוט. בינינו הכל טוב. נפלא. אהבה. משיכה. אמון. תקשורת. סקס. לפני חודש הוא דיבר על הפסקה- הפסקה שאמורה לתת לו את הזמן להחליט סופית (כדבריו) האם הוא בוחר בי לתמיד. דיברנו ודיברנו, בסוף החלטנו שאין צורך בזה, שזה טיפשי. כל הערב אחרי, הוא חזר ואמר שהוא אידיוט, ושהוא אוהב אותי. לא יודעת מה לעשות עכשיו. עוד לא סגרנו את זה סופית. אמרנו שנדבר שוב, ושהוא ינסה להקשיב למה שיש לי להגיד. מבחן ענק בעוד 34 שעות, ואני לא מסוגלת לנשום בכלל... אני יודעת שאני סטרייטית מחמד, וזה לא בדיוק הפורום ל"בינו לבינה" אבל אני מרגישה שאני יכולה לפרוק מעט כאן.
 

gingit123

New member
ככה ככה

מצד אחד - מוקפת חברים כל היום (שיתפתי רק את הקרובים כמו שכתבתי קודם). היום בערך ב23:00 החלטתי שלא בא לי להיות לבד, אז הרמתי טלפון לחבר קרוב, שנפרד לפני שבוע מחברה - אחרי שנה וחצי, וקפצתי אליו. חזרתי עכשיו. היה לי טוב לדבר איתו כי הוא נתן לי נקודת מבט מאוד שונה. הנקודת מבט שיותר קרובה לאיך הבנזוג מרגיש. מעבר לזה היה נחמד- לשמוע אותו, וגם לדבר, ולצחוק איתו. הוא אדם שמאוד יקר לי. אז מבחינת חברים אני די מכוסה...מחר/היום יש לי כל מיני עיסוקים, וברביעי-חמישי אני שוב יהיה עם חברים. חוץ מזה- מיום שבת, עד עכשיו (מתחילים את שלישי, נכון?) ישנתי בסה"כ 5 שעות... וגם עכשיו אני במצב אוטומט כזה- לא מסוגלת ללכת לישון. קשה לי להרדם. כבר יורדות לי פחות דמעות, אבל יש לי מחנק בגרון כל הזמן.די עצוב לי, וברדיו כל היום משמיעים שירים לוולנטיין......זה מרגיש כמו הקטע הזה בסרטים שמעבירים תחנה בטלויזיה, ורואים את אותו האייטם משודר בכל תחנה. מבאס... אני אזוז למקלחת, ואולי אנסה להרדם...
 
../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

אין לי ככ מה להגיד, חוץ מלשתף אותך שגם אני הפסקתי קצת לנשום שקראתי את מה שכתבת. איזה כאב לב. שולחת לך חיבוק גדול גדול.
 
../images/Emo201.gifאוי

נורא מקווה שזה משבר חולף כזה ואולי באמת הוא צריך קצת לבד כזה כדי להזכר כמה טוב הביחד?
 

gingit123

New member
../images/Emo7.gif

אני חושבת שאין למשבר הזה קשר אלינו, והוא בעצם משליך את כל הפחדים שלו והתסכול שלו, עלינו. אני מפחדת שהוא יזכר מאוחר מידי. בינתיים כל החומר למבחן רטוב מדמעות. מידי פעם אני עוברת ליד החדר שינה ומביטה בו ישן, ויודעת, שהוא כל מה שאני רוצה.
 
למעלה