יתמות
הייתי בת 4 כשאבי חלה (סרטן הלבלב) ועל כן זוכרת רק מעט מתקופת מחלתו ואת הבשורה על מותו כשהייתי כבת 5. הייתי ילדה של אבא, והפכתי לילדה שקטה, עצובה וטובה המנסה להשביע רצון. נותרתי עם אמי ואחי המבוגר ממני ב 13 שנה שבדיוק גוייס. אמי הפכה לאדם הכי קרוב והכי חשוב בחיי,זוכרת שחששתי וחרדתי לה ולבריאותה, וכל שרציתי היה לשמח אותה ולהגשים את ציפיותיה. היא היתה לי אם וחברה, פונקתי רבות על ידה ועד היום אני טוענת שכמויות הפינוק, החום והאהבה שקיבלתי ממנה בשנים אלו, היו בם כדי לפצות גם על השנים שאחרי...הידיעה על מחלתה (סרטן שד),נפלה עלי כרעם ביום בהיר, הייתי בת 10 ילדה מפונקת וקשורה לאמי בטירוף, וכשאמי סיפרה לי הייתי המומה .היא הקפידה ליידע ולשתף אותי בכל, והחלה להכין אותי לימים שיבואו אחרי...ימי מחלתה זכורים לי כימים קשים וכואבים, נפשית ופיזית. הייתי מלווה אותה במחלתה להקרנות, טיפולים וכו' ומטפלת בה בבית. זוכרת לילות שימורים ודברים שהייתי מעדיפה לשכוח אך לא היה מי שיטפל בה והזמנים היו שונים, היתה פחות תמיכה סביבתית ולא באמת דיברו על הדברים. עשיתי זאת באהבה אם כי בכאב רב והדברים ללא ספק המשיכו ללות אותי ולהשפיע עלי שנים רבות לאחר מכן ואולי אפילו עד היום.... אמי שהתה בבית לבקשתה - כדי להמשיך ולהיות אתי וכאילו להמשיך בתפקודה כאם, אם כי הדברים היו הפוכים ולמעשה אני טיפלתי בה ולא היא בי. אך זה התאים גם לי מאחר ורציתי לנצל כל יום ויום מאלו שעוד נותרו לה. היא נפטרה כשהייתי תלמידה בשנתי הראשונה בתיכון, כבת 15, והותירה אותי יתומה מאב ואם. הרגשתי נטושה המומה ומפוחדת עד מאוד. לא ידעתי מה יקרה לי ומי יטפל בי וזאת בנוסף לתחושת האובדן האיומה. סבים וסבתות לא היו לי והועלתה אפשרות של פנימיה, דבר שנשמע לי מפחיד, הרגשתי שבנוסף לעולמי שחרב עלי, רוצים גם לנתק אותי מביתי ומכל המוכר לי, הפחד הנוראי איפשר לי להתנגד בכל כוחי, ובהחלטות שנעשו ע"י המבוגרים שהיו מעורבים, אחי, ואחותה של אמי, הוחלט לוותר על הרעיון ולנסות אחרת. דודתי (אחותה של אמי) שהיתה קרובה לה מאוד, היתה אלמנה שגידלה לבד את בנה והיו לה די צרות משלה, היא ניסתה לעזור אך אני לא ממש שיתפתי פעולה ולא נתתי לאיש לתפוס את מקומה של אמי. המשכתי ללמוד ולתפקד בבית (ניקיונות, מעט בישולים, כביסות וכו') גרתי עם אחי שעד למותה של אמי היה אח קרוב ואהוב ואילו עתה כשנפלה עליו אחריות של נערה בגיל התבגרות שסירבה לקבל מרות של אח כהורה, נוצרו קשיים רבים והפכנו מנוכרים. זוכרת את תחושת האובדן והבדידות, את העצב והבכי הרב, הרגישות הגבוהה שהיתה בי קודם לכן,רק הלכה והתגברה ודי איבדתי את עצמי, היה חסר לי החום הרב של אמי, האהבה ותחושת הביתיות, הרגשתי תלישות ושום דבר לא תפקד. לאו לאט הדברים נרגעו ומבחינה טכנית למדתי לתפקד בכל החזיתות, נעזרתי מעט בדודתי שגרה לא רחוק מאיתנו (ואותה איבדתי לפני כעשר שנים ושוב חשתי מעין אובדן של אם), למדתי להסתיר את מה שבלב ולחייך כלפי חוץ - באותה תקופה לא היו פופולאריים טיפולים פסיכולוגיים ודומיהם - ואת כל אותן תחושות ואלו שנוספו לאחר מכן "סחבתי" איתי ובלבי עד לפני מספר שנים שאז בעקבות שינויים שעשיתי בחיי התפייסתי עם עצמי ועם אותן התחושות ולמדתי לראות את הדברים מזווית שונה ולהבין קצת אחרת. מניחה שכל אחת מאיתנו חוותה דברים כואבים וקשים.אין ספק שהיה קשה