../images/Emo124.gif חכם ותם
רק עכשיו ראיתי את השאלה שלך על Minimax תשובתי היא שמאבק Minimax הuא אוניברסלי במובן זה שיש יותר מדרך אחת לעגל פינות. העיקרון הוא מעין מאבק בין הצורך להתאמץ כמה שפחות ועדיין לשמור על ניגוד תקשורתי שעובד כך שנוכל להמשיך לתקשר ונבין אחד את השני בלי לשבור את השיניים. השורשים הם רק דוגמה. מה שיפה בשפות שמיות היא שה-DNA שלהם חשוף בהיבט הסמנטי, אבל יש תהליכי MiniMax שלא קשורים לשורשים דווקא. למשל העובדה שיש לנו רק חמש הברות אבל פעם היו הרבה יותר. בעבר באמת היה הבדל שנשמע בין קמץ לפתח - ולא סתם בגחמה יש שני סימנים לאותה הברה. פשוט במשך הזמן ראינו שאפשר בהחלט להמשיך לדבר וגם יבינו אותנו טוב מאוד אם יהיו רק חמש ולא צריך להתאמץ להגות יותר מכך. מסתבר שגם לא צריך להתאמץ להגות 'ע' ו'ח' - ואנחנו מצליחים להבין טוב מאוד מה אומרים לנו גם בלי מפעילים את שרירי הלוע. כדי להבין תהליכי MiniMax צריך להכיר את הניגודים התקשורתיים שיש בשפות שונות. למשל באנגלית יש ניגוד תקשורתי של אורך צליל כמו ההבדל בין bit לא beet באנגלית יש גם ניגוד תקשורתי שנקרא "נישוף" - כמה זמן (שנמדד בחלקי שניות) מנשפים H אחרי P למשל. דובר ילידי שומע ומשמיע יותר נישוף אחרי P במילה כמו part ופחות נישוף במילה כמו Pit או Stop. ואם כבר שאלת, יש 4 דרגות נישוף... ;-P בסינית יש טונאליות כניגוד תקשורתי - כלומר גובה צליל. (שזה, אגב, הניגוד התקשורתי שהכי דורש מאמץ, ואם כבר חל איזה שינוי בשפה הוא הראשון שעף קיבינימאט) הניגודים התקשורתיים הפשוטים הם זכר / נקבה / חפץ (IT) יחיד רבים (בעברית יש גם ניגוד תקשורתי לזוג שלא קיים בשפות אחרות) וכד' כך שמאבק MiniMax בכלל לא קשור לשורשים אלא לאיך שפה מתפתחת ומשתנה לאורך זמן. לנו כרגע בשפה העברית יש שני מאבקים גדולים בקנה. המספרים - שאף אחד לא יודע למה דווקא שם הניגוד התקשורתי זכר/נקבה הוא 'הפוך'. מכיוון שזה דורש מאמץ קוגניטיבי להפוך דווקא כשסופרים, ומכיוון שברור לנו בכמה מדובר גם אם אומרים שלושקל וגם אם אומרים שלושה שקלים - מתחילים לזייף... וכמובן האות 'ה' שאולכת ונע(א)למת. אם רוצים ללמוד מההסטוריה - סביר להניח ששלושקל ינצח. לא עכשיו אבל מתישהו בעתיד - ואז נתהפך אנחנו בקברנו.
רק עכשיו ראיתי את השאלה שלך על Minimax תשובתי היא שמאבק Minimax הuא אוניברסלי במובן זה שיש יותר מדרך אחת לעגל פינות. העיקרון הוא מעין מאבק בין הצורך להתאמץ כמה שפחות ועדיין לשמור על ניגוד תקשורתי שעובד כך שנוכל להמשיך לתקשר ונבין אחד את השני בלי לשבור את השיניים. השורשים הם רק דוגמה. מה שיפה בשפות שמיות היא שה-DNA שלהם חשוף בהיבט הסמנטי, אבל יש תהליכי MiniMax שלא קשורים לשורשים דווקא. למשל העובדה שיש לנו רק חמש הברות אבל פעם היו הרבה יותר. בעבר באמת היה הבדל שנשמע בין קמץ לפתח - ולא סתם בגחמה יש שני סימנים לאותה הברה. פשוט במשך הזמן ראינו שאפשר בהחלט להמשיך לדבר וגם יבינו אותנו טוב מאוד אם יהיו רק חמש ולא צריך להתאמץ להגות יותר מכך. מסתבר שגם לא צריך להתאמץ להגות 'ע' ו'ח' - ואנחנו מצליחים להבין טוב מאוד מה אומרים לנו גם בלי מפעילים את שרירי הלוע. כדי להבין תהליכי MiniMax צריך להכיר את הניגודים התקשורתיים שיש בשפות שונות. למשל באנגלית יש ניגוד תקשורתי של אורך צליל כמו ההבדל בין bit לא beet באנגלית יש גם ניגוד תקשורתי שנקרא "נישוף" - כמה זמן (שנמדד בחלקי שניות) מנשפים H אחרי P למשל. דובר ילידי שומע ומשמיע יותר נישוף אחרי P במילה כמו part ופחות נישוף במילה כמו Pit או Stop. ואם כבר שאלת, יש 4 דרגות נישוף... ;-P בסינית יש טונאליות כניגוד תקשורתי - כלומר גובה צליל. (שזה, אגב, הניגוד התקשורתי שהכי דורש מאמץ, ואם כבר חל איזה שינוי בשפה הוא הראשון שעף קיבינימאט) הניגודים התקשורתיים הפשוטים הם זכר / נקבה / חפץ (IT) יחיד רבים (בעברית יש גם ניגוד תקשורתי לזוג שלא קיים בשפות אחרות) וכד' כך שמאבק MiniMax בכלל לא קשור לשורשים אלא לאיך שפה מתפתחת ומשתנה לאורך זמן. לנו כרגע בשפה העברית יש שני מאבקים גדולים בקנה. המספרים - שאף אחד לא יודע למה דווקא שם הניגוד התקשורתי זכר/נקבה הוא 'הפוך'. מכיוון שזה דורש מאמץ קוגניטיבי להפוך דווקא כשסופרים, ומכיוון שברור לנו בכמה מדובר גם אם אומרים שלושקל וגם אם אומרים שלושה שקלים - מתחילים לזייף... וכמובן האות 'ה' שאולכת ונע(א)למת. אם רוצים ללמוד מההסטוריה - סביר להניח ששלושקל ינצח. לא עכשיו אבל מתישהו בעתיד - ואז נתהפך אנחנו בקברנו.
