זו אחת ההודעות הקשות ביותר שפורסמו
בפורום הזה, ולדעתי בפורומים אחרים בכלל. מה כל כך קשה בה? לא יודע לשים את האצבע בדיוק, אבל אם אני חייב לבחור זו בעצם תחושת היאוש שעולה מההודעה. תראי אני לא אזיין לך ת'מוח עם כל הבוקי בוקי,חיבוקי חיבוקי, נישוקי נישוקי (טופז סליחה). לא כולנו חונכנו על הכוסיות שג'ון הולמס ורון ג'רמי שיגלו במרץ עם הצינורות האימתניים שלהם (שכל אחד מהם יכל לשמש קנה רזרבי למאג) אי שם בשלהי שנות השבעים, חלק מאיתנו ריאלים עד מציאותיים, כוכבות פרנו מסולקנות חזה ומנותחות ישבן, אנחנו יודעים שיש רק כנראה בקליפורניה, וגם הן לא נראות ביום יום כאילו הן על הסט. חלק מאיתנו (ביחוד התל אביבים, מודה באשמה, ומחזק את החייבת בהודעה אחרת שהיא שמה) באמת לא כל כך מחוברים למציאות. החלק הזה לא יודע מה הוא רוצה מעצמו, אז שידע מה הוא רוצה מהבחורה שהוא וצא איתה? לגבי עזות המצח אשר את מתארת, כן, שוב פעם, חלק גדול תקוע על אימאג' של בלוריתם המתנפנפת ברוח הפיסטינים של גדות התעלה, מה שכמובן לא כל כך תואם לחוצה ישראל שעובר להם במרכז הראש וגבעת חלפון שביומיום משמשת הבטן שלהם. מהיכן הם שואבים את עזות המצח? אולי מהותרנות הנשית שמוכנה לקבל אותם ככה, אולי מאיזה גן קדמון שמתורגם היום למימוש אופציות נאסד"ק ובעצם מספר את הסיפור הקדמון: גבר יוצא לצוד, חוזר עם חזיר ונבוט, נותן לאישה בראש (את הנבוט) ואח"כ נותן לה בראש. עכשיו מה עושים? הופכים למארסו של קאמי שהאבסורד השתלט עליו וניתק אותו מהרגשות שלו והוא מביט על העולם באפאטיות מוחלטת כאילו כלום לא נוגע בו? לא יודע, זו את צריכה לבחור. רק זיכרי, גם למארסו היתה נקודת שבירה.