../images/Emo101.gif../images/Emo122.gif
היי לכולם. אני אמנם חדשה אבל מקווה לקבל תגובות ועצות מכולם. הסיפור שלי די ארוך אבל אשתדל לקצר. אני נשואה כ- 6 שנים לבחור אנגלי ויש לנו בת נפלאה בת 3 וחצי. בחמש השנים הראשונות לנישואינו גרנו בישראל. בעלי, בהיותו זר בארץ, הרגיש תמיד מתוסכל וזר. כידוע, האנגלים אוהבים את הבירה שלהם, אבל אצל בעלי הפכה השתיה לבריחה מן המציאות. הוא שתה פעמיים שלוש בשבוע ולעיתים לא שב הביתה אלא רק לאחר לילה או שתיים. הוא תמיד היה נרדם כי אינו מסוגל לשתות יותר משלוש בירות בערך. לאחר 4 שנים התייאשתי מלהיות מבינה וסולחת ופתחתי בהליכי גירושין. בינתיים בעלי לחזר לאנגליה והחל לעבוד. שמרנו על קשר טוב והוא הצליח לשכנע אותי לתת צאנס נוסף לנישואינו ולבוא אחריו לאנגליה. לאחר מחשבה רבה הסכמתי כי לא רציתי להרים ידיים בלי לנסות ולראות אם בארץ מולדתו החיים יחייכו אל בעלי והוא יחייך אלי. נסעתי עם בתי ואכן בחודשים הראשונים שם, לאחר הסתגלות קצרה, אכן היה לנו טוב יותר יחד. לצערי, נסעתי ללא ויזה ולכן לא היה באפשרותי לעבוד שם. הדבר השפיע עלי קשות מאחר ואיני אדם שרגיל לשבת בבית, כל חיי עבדתי והייתי עצמאית. התחלתי ללחוץ על בעלי שיטפל בנושא הויזה שלי כדי שאוכל לצאת לעבודה, חשתי ממורמרת וחסרת ערך, ובעלי במקום לתמוך בי ולטפל בנושא, החל לשתות שוב כמעט כל ערב, השאיר אותי בבית עם הילדה וחזר הביתה בשעות הקטנות של הלילה. כמובן שכסף לא היה לי, הטלפון נותן עקב אי תשלום ורשיון הרכב לא חודש כך שהרגשתי מנותקת מהעולם וחסרת אונים. בסופו של דבר התייאשתי ולאחרונה שבתי לארץ עם בתי. כעת בעלי מנסה לשכנע אותי לחזור שוב לאנגליה. הוא מבטיח לי שהוא הפסיק לשתות ושהפעם הוא ידאג שנוציא ויזה כבר בישראל כדי שאוכל להתחיל לעבוד וכן הבטיח שיתן לי את כספו כדי שאני אדאג לחשבונות. הסברתי לו שכסף זה לא הכל ואני צריכה חבר ומישהו שיתמוך בי כשאני עצובה או בודדה ומתגעגעת. אני יודעת שגם לי יש חסרונות ושלפעמים אני יודעת לנדנד יותר מידי ואני מאוד פוחדת לחזור ולהתאכזב שוב. אני גם לא רוצה לטלטל את הבת שלנו יותר מידי. זה בטח לא בריא לנפש צעירה כל כך, למרות שהיא היתה מאושרת שם ומאוד רוצה לחזור לשם. מה אתם חושבים? אנשים יכולים להשתנות? אני יודעת שמבחינה כלכלית יהיה לי יותר טוב שם אבל מה אם חבר? אנא כתבו לי מה אתם חושבים. סליחה שזה ארוך. mei
היי לכולם. אני אמנם חדשה אבל מקווה לקבל תגובות ועצות מכולם. הסיפור שלי די ארוך אבל אשתדל לקצר. אני נשואה כ- 6 שנים לבחור אנגלי ויש לנו בת נפלאה בת 3 וחצי. בחמש השנים הראשונות לנישואינו גרנו בישראל. בעלי, בהיותו זר בארץ, הרגיש תמיד מתוסכל וזר. כידוע, האנגלים אוהבים את הבירה שלהם, אבל אצל בעלי הפכה השתיה לבריחה מן המציאות. הוא שתה פעמיים שלוש בשבוע ולעיתים לא שב הביתה אלא רק לאחר לילה או שתיים. הוא תמיד היה נרדם כי אינו מסוגל לשתות יותר משלוש בירות בערך. לאחר 4 שנים התייאשתי מלהיות מבינה וסולחת ופתחתי בהליכי גירושין. בינתיים בעלי לחזר לאנגליה והחל לעבוד. שמרנו על קשר טוב והוא הצליח לשכנע אותי לתת צאנס נוסף לנישואינו ולבוא אחריו לאנגליה. לאחר מחשבה רבה הסכמתי כי לא רציתי להרים ידיים בלי לנסות ולראות אם בארץ מולדתו החיים יחייכו אל בעלי והוא יחייך אלי. נסעתי עם בתי ואכן בחודשים הראשונים שם, לאחר הסתגלות קצרה, אכן היה לנו טוב יותר יחד. לצערי, נסעתי ללא ויזה ולכן לא היה באפשרותי לעבוד שם. הדבר השפיע עלי קשות מאחר ואיני אדם שרגיל לשבת בבית, כל חיי עבדתי והייתי עצמאית. התחלתי ללחוץ על בעלי שיטפל בנושא הויזה שלי כדי שאוכל לצאת לעבודה, חשתי ממורמרת וחסרת ערך, ובעלי במקום לתמוך בי ולטפל בנושא, החל לשתות שוב כמעט כל ערב, השאיר אותי בבית עם הילדה וחזר הביתה בשעות הקטנות של הלילה. כמובן שכסף לא היה לי, הטלפון נותן עקב אי תשלום ורשיון הרכב לא חודש כך שהרגשתי מנותקת מהעולם וחסרת אונים. בסופו של דבר התייאשתי ולאחרונה שבתי לארץ עם בתי. כעת בעלי מנסה לשכנע אותי לחזור שוב לאנגליה. הוא מבטיח לי שהוא הפסיק לשתות ושהפעם הוא ידאג שנוציא ויזה כבר בישראל כדי שאוכל להתחיל לעבוד וכן הבטיח שיתן לי את כספו כדי שאני אדאג לחשבונות. הסברתי לו שכסף זה לא הכל ואני צריכה חבר ומישהו שיתמוך בי כשאני עצובה או בודדה ומתגעגעת. אני יודעת שגם לי יש חסרונות ושלפעמים אני יודעת לנדנד יותר מידי ואני מאוד פוחדת לחזור ולהתאכזב שוב. אני גם לא רוצה לטלטל את הבת שלנו יותר מידי. זה בטח לא בריא לנפש צעירה כל כך, למרות שהיא היתה מאושרת שם ומאוד רוצה לחזור לשם. מה אתם חושבים? אנשים יכולים להשתנות? אני יודעת שמבחינה כלכלית יהיה לי יותר טוב שם אבל מה אם חבר? אנא כתבו לי מה אתם חושבים. סליחה שזה ארוך. mei