כח המנהג ודרך הפסיקה
נר המערבי מורנו ורבנו עטרת ראשנו רבי שלום משאש זצ"ל רבה הראשי ואב"ד של ירושלים עיה"ק כתב: ערן אלפסי / הקלדה: סילבי סיני נביא כאן דוגמא לדרך פסיקתו של רבנו זצ"ל מדבריו בעניין עניית "ברוך הוא וברוך שמו". להלן התשובה בסיכום ובתמצית: מיום בואי לארץ ועד עתה לא שיניתי שום מנהג ממה שהייתי נוהג במרוקו ומנהג זה בכלל, וכל העם קטן כגדול ובכללם רבנים גדולים ועצומים היו עונים "ברוך הוא וברוך שמו" על כל ברכה בלי שום חילוק. ואמנם הרב "דבר שמואל" סימן רצ"ח סובר שדווקא ברכה שאינו חייב בה צריך לומר כן ובאידך הוי הפסק. וכן ב"שושנים לדוד" פרק ח' דברכות משנה ח' אך המעשה רוקח פרק א' בהלכות ברכות חלק עליהן וסובר שאין חילוק ונסתייע ממנהג העולם שכן נוהגים. וה"ברכי יוסף" הביא דברי כולם בסימן רי"ג ס"ק ג' ולא הכריע, אך כתב שנכון להיזהר אך אין למחות במי שעושה כן. ובספרו "יוסף אומץ" הביא דבריו וסיים עד כאן דברי שם, ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות בהוב"ש אף בברכה שיוצאים בה ידי חובה, מראה דכוונתו כחזרה מדבריו בברכי יוסף. ולעילא מן כל זה, נראה שכן דעת מרן, והטור, והרא"ש בסימן קכד סעיף ה' שסתמו וכתבו: "שעל כל ברכה שהאדם שומע בכל מקום עונה ב"ה וב"ש" – ודקדוק הלשון מורה כן. (וראיתי בטור שכתב, וז"ל: "ושמעתי מאבי מורי שיחיה, אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום "ברוך הוא וברוך שמו". זהו שאמר משה רבינו עליו השלום "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוהינו", ועוד, אפילו כשמזכירים צדיק בשר ודם צריך לברכו, שנאמר (משלי י, ז) "זכר צדיק לברכה" – עכ"ל. ומרן בית יוסף לא כתב על כך כלום, משמע שמסכים לדבריו. כמו כן, בדרך כלל כותב מרן את לשון הטור או את לשון הרמב"ם, שחיבורו הוא על הטור, וזו ראיה ברורה לדעתו של מרן). ואין לדקדק ממה שסיים מרן בסעיף ז', וז"ל: "ויענו אמן על כל ברכה, בין אותם שיצאו ידי תפילה, בין אותם שלא יצאו", ואילו בסעיף ח' לא סיים כך. דמזה מוכח לכאורה דבסעיף ח' איירי דווקא כשיצאו כבר, דהייה מבאר בסעיף ח' ומחלק ביניהם, ואומר דדווקא ביוצאו ידי חובה כבר, אבל אם הוא יוצא ידי חובה עתה אין לענות ב"ה וב"ש. מסתימות דבריו מוכח שמדובר בכל ברכה, כדקדוק לשונו "כל ברכה", "בכל מקום". כמו כן, ע"פ סדר דברי הטור רואים בברור שדברי הטור מכוונים לכל הברכות, ולא רק לעניין תפילה. וכדרך אגב שדיבר בהלכות תפילה, הזכיר העניין ככלל לכל הברכות. ולכן, כאשר פסק כן מרן בשולחנו הטהור ע"פ דברי הטור והרא"ש אע"פ שבהלכות תפילה דיבר ככלל לכל הברכות כולם. בעניין "תרי מנו תלת" – נראה לענ"ד שזכיתי בסייעתא דשמיא להבין מדוע נשתרש המנהג לפסוק ככלל זה, במיוחד אצל יהודי צפון אפריקה, ובפרט אצל חכמי מרוקו. כידוע, רבו של מרן, שחידש את הסמיכה, הוא רבי יעקב בירב. מהר"י בירב הגיע לעיר פס ביחד עם מגורשי ספרד, מסורת הפסיקה של המגורשים הייתה מהתלמוד, כדרך הגאונים והראשונים, ולבסוף מן הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. וכתוב בתקנות המגורשים יסוד הכלל תרי מנו תלת, ונראה באמת שמכאן נובע הכלל של מרן בפסיקה, שקיבל מרבו, מהר"י בירב שהביא עמו את הכלל לא"י. וממילא כאן, שלא נתבאר, הרמב"ם והרי"ף לא הורו דעתם, נפסוק כשיטת הרא"ש. שכידוע, למגורשים הייתה מסורת במספר דברים כדעת הרא"ש. כפתגם המפורסם: "אל המקום אשר שם יפנה הרא"ש – אחריו אנו הולכים". אמנם, כלל זה נהג בספרד קודם שזרח אורו של מרן, וכאשר יצא טבעו בעולם נאמר "כל אשר יאמר לכם יוסף תעשו", וכ"כ היעב"ץ – ר' יעקב אבן צור בשו"ת "משפט וצדקה ביעקב" מרבני פאס – שקבלו אבותינו ורבותינו את מרן אפילו נגד אלף פוסקים, וכ"כ הרב שאול ישועה אביטבול בשו"ת "אבן שיש" מרבני ספרו והוסיף ומכל הנ"ל נראה שאין לומר שהמנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו הוא כדעת הרא"ש בלבד כיוון שמנהג זה קיים בהרבה מקומות, ודעת מרן ברורה, ועוד שכל נושאי כליו לא שלפו תרבותם ויצאו עימו כולם כאחד. וכן בביאור הגר"א כתב על לשון הטור, שמקורו בגמרא במסכת יומא דף לז. וגם רעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם או שיצאו ידי חובה אין עונין עליהם ברוך הוא וברוך שמו ונמצא שיצא שכרם בהפסדם שמפסידים הם מצווה שהיא לכר"ע שיש בה משום "הבו גודל לאלוהינו", בשביל רווח פורתא של ברכה שחייב בה, ויש בה מחלוקת הפוסקים, ומנהג העולם לענות ברוך הוא וברוך שמו. ושאני לעצמי, כמה צער בנפשי כשאני רואה ציבור שאינם עונים ברוך הוא וברוך שמו נראה לי חס ושלום כמזלזלים בכבוד השם יתברך ע"י אותה דומיה השוררת, בלי להתחרד ולהיות כל הגוף נרתע לענות בהוב"ש בקול רם ולהרבות כבוד שמיים. ולפי קוצר דעתי לא יפה עשו להפוך ולבטל מנהג העולם שעומד על בסיס חזק ואיתן, במנהג לא יפה, וגם ע"י אותה דומיה יבואו להסיח דעתם מן הברכה למחשבות אחרות, לא כן באמירת בהוב"ש נשאר קשור עם המברך ומכוון מתחילה ועד סוף. ואני מרגיש בעצמי שאם אפסיק מלענות בהוב"ש נראה לי כאילו לא ברכתי כלל. לכן לפי קוצר דעתי אחר ראותינו כל הנ"ל, ראוי והגון לנו להחזיר עטרה ליושנה למנהג ירושלים ולמנהג העולם להזהיר לעם לענות בהוב"ש. ועל כל פנים, אנו לא נזוז ממנהגינו העתיק והוותיק שהוא מנהג יציב ונכון וקיים וישר, וכן אני מודה לכל שואל וה' אלוהים אמת יעמידנו תמיד על האמת, אמן. החותם פה ירושלים עיר הקודש ע"ה משאש ס"ט. כ"כ נתבאר שכן היא דעת מרן ודבריו מונחים לפנינו כשולחן ערוך ואבותינו קיבלו את מר"ן אפילו כנגד אלף פוסקים וראוי לבכות על זה הזמן שכל אחד קל בעיניו לפשוט ידיו בדברי מרן לפסוק ההיפך ממנו. לכן ע"פ דברים אלו יש לשוב לדרך המלך לענות בהוב"ש בכל מקום, וכן צריכים לעשות כל יוצאי ספרד וכל מי שקיבל את מרן. ונתפלל שה' יאיר עינינו בתורתו ונזכה לשבח, להלל, להודות ולגדל את שמו הגדול ביראה ובשמחה רבה – כולם כאחד בשפה ברורה ובנעימה קדושה.
