[Taliy]

../images/Emo10.gif

בלי מילים . חינכו אותי לתת כבוד למי שגדול ממני אפילו בדקה, אז אשתוק. למרות שממש אבל ממש לא מגיע לו. לפחות הוא הוציא אותי קצת לנפוש כאן

 

[הודפי]

האם הרב עובדיה יוסף התפנה אף הוא...

לתקוף את תרבות מרוקו וגדולי רבניה? הנה הכתבה כפי שפורסמה. אנא מהמגיבים, לעשות זאת בצורה מאופקת, תרבותית ועניינית. שכן עוד יתברר, שהרב כמו תמיד כמעט, לא התכוון להטיח בפני כל העדה דברים מעליבים. האם זוהי פרובוקציה "שוב" מצד מסלפי ומעוותי דברים? ימים יגידו. אותי מעניינות תגובות שלמה בן לולו, בן תרבות, ואולי אף תגובתו של החבר שלמה ביטון (זוכרים?). הכתבה. הרב עובדיה נגד המרוקאים רבים ממצביעיה של מפלגת ש"ס הם יוצאי מרוקו, אך למרות זאת, מי שחטף מהרב עובדיה השבוע עקיצה מעליבה-היו דווקא הם. בהתייחס למנהגי המרוקאים המנוגדים לפסיקותיו ולפסיקות גדולי הלכה אמר הרב: "מה מרוקו? אנשים מדלת העם הם יחלקו על הפוסקים האלה?" דפדף ביהדות אבישי בן חיים 23/1/2007 7:30 אבישי בן חיים 23/1/2007 7:30 :עוד בכתבה איזו עטרה להחזיר ליושנה? את פליטת הפה הזאת כבר יתקשו להסביר בש"ס. בדרשתו האחרונה במוצאי שבת עקץ הרב עובדיה יוסף לא את אנשי השמאל ולא את החרדים האשכנזים אלא דווקא את המרוקאים. הרב עובדיה נגד הרב שך הרב עובדיה יוסף יוצא במתקפה נגד מנהיג הציבור הליטאי לשעבר הרב שך וטוען בספרו החדש כי סברתו ההלכתית שגויה. בנוסף מנצל הרב עובדיה את הבמה התורנית כדי לתקוף בחריפות גם את הרב יצחק ברדא, גיסו של הרב מאזוז לכתבה המלאה מנהיגה הרוחני של ש"ס קבע שמנהגים שהביאו איתם עולי מרוקו מסתמכים על "אנשים מדלת העם". הדברים לא נאמרו בהתייחס למצבם הסוציו-אקונומי של בני העדה המרוקאית, אלא בהתייחס לטיבם ואיכותם של מנהגי העדה. דרשתו של הרב עובדיה עסקה בנושא האיסור להפסיק אמירת ברכה באמצע. הרב עובדיה הסביר את התנגדותו לנוהג לומר לאחר שמיעת שם האל בברכות את המילים "ברוך הוא וברוך שמו". הוא הבהיר כי בברכות שבהן השומעים אמורים לצאת ידי חובה על ידי שמיעת הברכה מדובר ב"הפסק". אחרי שציטט שורת פוסקי הלכה חשובים שעמדתם כעמדתו, הוא התייחס ישירות למנהג יהודי מרוקו לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחרי שמיעת שם האל בזמן ברכת הקידוש. "יש מי שאמר, חכם אחד שבא ממרוקו ואמר: 'מרוקו לא כך נוהגים, מרוקו אומרים ברוך הוא וברוך שמו'" ציין הרב עובדיה וסיפר על תגובתו: "אמרנו לו 'חביבי, יש לך כל הפוסקים האלה, מה מרוקו? אנשים מדלת העם הם יחלקו על הפוסקים האלה?". לאחר מכן הוסיף "זה סתם עקשנות להגיד 'מרוקו, מרוקו'. מה , מרוקו ירדה מהשמים? צריך להיות מנהג שזה על פי ההלכה, על פי התורה אשר יורוך". יצוין כי כי לא מדובר בעמדה של רב מרוקאי בודד, אלא בעמדה של גדולי הרבנים המרוקאים, שרובם ככולם סברו הפוך מהרב עובדיה בנושא זה. גדול פוסקי ההלכה המרוקאים בדור האחרון וידידו האהוב של הרב עובדיה, הרב שלום משאש, נלחם בחייו על שימור המנהג המרוקאי וקבע כי "יש לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' אף בברכה שהשומע יוצא בה ידי חובה מפי המברך ואין בכך הפסק". על הבבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא, הנערץ ברבני מרוקו בדור האחרון, סיפר פעם הרב מרדכי אליהו כי כשערך את חתונת אחד מבני משפחתו אמר לחתן שלא יענה "ברוך הוא וברוך שמו". הבבא סאלי הגיב בחריפות: "לקח הבבא סאלי את מקלו ודפק על הרצפה ואמר 'אני הולך מפה', ואמר 'אנו נהגנו לומר ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכות שאנו חייבים, כמו בקידוש'". עד כאן.

 

[Avni m]

לא פוסק ולא בטיח

בשבילי, הרב עובדיה יוסף הפסיק להיות פוסק ביום שהפסיק להיות הראשל"צ וזה היה ממש לפני הרבה שנים, בקיצור - מי שיתייחס יוותרמדי לזקן הממורמר הזה לא יגיע לשום מקום. הנוהג למנוע "ברוך הוא וברוך שמו" הוא מנהג אשכנזים, אבותינו חינכו אותנו לשמור על מורשתינו ולא על מורשת בגדד - מקום מוצאו של מושא הכתבה הקודמת. כילד התחנכתי בישיבה אשכנזית, בשבת הראשונה קיבלתי סטירת לחי מצלצלת מראש הישיבה כי עניתי "ברוך הוא וברוך שמו", לאחר חודש כשיצאתי הביתה לשבת, שוב קיבלתי סטירה, הפעם יותר מצלצלת ומכאיבה, כי הפעם לא עניתי בקידוש של אבא שלי. זאת לא השטות הראשונה שלו ביחס למנהגי מרוקו, עוד אמר הנ"ל(וז) שלחני המפטיר והפיוטים של המרוקאים נשמעים כמו קינות של תשעה באב, מי שיאזין ללחנים שלו ושל חבר מרעיו ימצא שכולם קינות, לכה דודי מונוטוני, מפטיר בכייני, קריאת התורה ללא שימת לב לחריגים (חטף פתח באות שאינה גרונית הם קוראים בפתח בעוד שצריך לקרוא ב"שוא נח"). חסידיו קוראים לפסקי ההלכה שלו "בית יוסף" - השם הידוע והמוכר כשם התואר של פסקי ה"שולחן ערוך" רבי יוסף קארו, אדם פ]שוט שקונה מוצר שכתוב עליו "בהכשר הבד"ץ בית יוסף" חושב לתומו שהכשרות על פי השולחן ערוך ולא כך הדבר, משמע הטעיה מכוונת. זמני קצר ולא אמשיך לכתוב. הנהלה: אם לא מוצא חן בעיניכם אז תמחקו. משה אבני

 

[בן לולו שלמה]

צר לי על המרוקאים נמוכי הקומה...!

גם אותם חברי כנסת ששעבדו את נפשם לחצרו של ש"ס בעבור חופן שקלים... צר גם על שפיפות קומתו של אריה דרעי (מכנאסי) שניסה לשכנע אותנו בתגובותיו ברדיו שלא הבנו את דבריו של "מרן" הפרטי שלו... זכותו של הרב עובדיה לעמוד על משמר מנהגי בבל, כפי שאני מכיר בזכותם של האשכנזים וכל קהילה אחרת להחזיק בקנאות במנהגיה. הנה כמה מלים בנושא המסעיר. יקרא הקורא ויחליט... וראוי למרוקאים הטועים לקרוא את המאמר של הרב שהועלה כאן בעבר, אולי הוא יותר "עכשווי" היום... "נצח שלום" ביסוס דברי מרן השולחן ערוך למרן רבינו יוסף קארו בתוספת ביסוס מנהגי ישראל הקדמונים הקדושים לאור דרכו, שיטתו ופסיקותיו של גאון ישראל וקדושו שר התורה והענווה, גאון המצוות מרן הרב שלום משאש זצוק"ל ראב"ד מקודם ורבה הראשי של ירושלים דדהבא. כפי שהובאו בספריו: תבואות שמ"ש, שמ"ש ומגן, מזרח שמ"ש ועוד. וכפי שיטתו שהתווה בכתב ובעל-פה. בתוספת ביאורים ומקורות מחכמי מרוקו ומשאר חכמי ספרד ההולכים בשיטת הרב זצ"ל כפי שהתווה בספריו. עניית ברוך-הוא וברוך שמו בברכות (לסימן קכ"ד בשולחן-ערוך) א. מנהג כל חכמי מרוקו במשך דורות רבים היה לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומעין בין יוצאים בה ידי חובה ובין שאין יוצאים בה ידי חובה. ומנהג זה נהגו בו כולם גם רבנים גדולים ועצומים וגם כל העם כקטון כגדול. ב. מיום בואי לארץ ועד עתה לא שיניתי שום מנהג ממה שהייתי נוהג במרוקו ומנהג זה לענות ברוך הוא וברוך שמו, בכלל. ג. מנהג זה לא היה מיוחד לעדה מסוימת או לקהילה זו או אחרת אלא כל חכמי מרוקו בספריהם ובמחוזותיהם העידו שכך היה המנהג ולכן אין לשנותו. ד. דעת הרב החיד"א (=הרב חיים יוסף דוד אזולאי) בספרו יוסף אומץ – "ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכה שיוצאים בה ידי חובה". נראה מדבריו אלו שחזר בו ממה שהסתפק בדבר בספרו ברכי יוסף ולכן המסקנה היא : "שצריך ללכת אחר מנהג העולם בסגירת עיניים דוודאי מיוסד הוא על האמת". ה. כתב מרן רבינו יוסף קארו בשלחן-ערוך (סימן קכ"ד סעיף ה'): "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו". והראייה הגדולה ביותר (יותר מהמנהג ומדברי הרב החיד"א) היא: נראה שכן דעת מרן והטור (=רבינו יעקב בעל הטורים) והרא"ש (=רבינו אשר) בסימן קכ"ד סעיף ה' שסתמו דבריהם וכתבו: "שעל כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו" שמלבד סתימת הלשון בשלחן-ערוך גם דקדוק לשון השולחן-ערוך "כל ברכה...בכל מקום.. "מלמדת שכל הברכות גם אלו שיוצאים בהם. ידי חובה וגם אלו שלא יוצאים בהם ידי חובה, יש לענות ברוך הוא וברוך שמו. ו. כתב רבינו יעקב בעל הטורים: "ושמעתי מאבא מארי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום (דברים) "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" ועוד, אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר: (משלי י' ז') זכר צדיק לברכה". ז. חובה גמורה לעשות ברוך הוא וברוך שמו משום שאסור לשמוע שם ה' ולא לגדלו כדברי הפסוק וכדברי משה רבינו: "כי שם ה' אקרא", כשקוראים בשם ה' השומעים צריכים לגדלו: "הבו גודל לאלהינו". והמברך מגדל את שם ה' במה שאומר: "ברוך אתה ה'" ואין בזה שום הפסק כלל ואדרבה חובה היא לעשות כן. ח. ראוי למחות בידם בכל תוקף, באלה שעוברין על דברי מרן הקדוש (=רבינו יוסף קארו) שקיבלנו הוראותיו אפילו נגד אלף פוסקים (!) ויש לדבריו, לענות ברוך הוא וברוך שמו יסוד וסמך מדברי התלמוד המדרש והפוסקים. ואלו שאינם עונים לגמרי עושין חילול ה' שהכל עונים והם שותקים כאילו אינם מסכימים לזה ועוברים על דברי השולחן-ערוך וגם משום: "אל תיטוש תורת אמך" (משלי) ומוציאים עצמם מן הכלל וצריך להעמידם על-זה דלא טוב עושים. ומנהג זה לענות, ראוי לחזקו ולאמצו.

 

[אלי פילו]

ידידיי היקרים......

לך הודפי תודה על זה שהבאת את הכתבה, למשה על התגובה שלו וכמובן לידידי רבי שלמה על תשובתו המנומקת, אותה כבר העתקתי לתיקייה מיוחדת. כפי שאמר שלמה בהתחלת דבריו, אני ראיתי כעת בערוץ אחד ראיון עם אריה דרעי ודן מרגלית, שבו תהה המראיין מה פשר הדבר, והאדם החכם הזה, חכם ממני כי ידע לעשות כסף מכלום, מגן בחירוף נפש על דברין של רבו. האמינו לי עוד רגע קט, הייתי שובר את המסך לולא אישתי שמנעה זאת ממני, כמובן שקיבל ממני ברכות שאין אני יכול לחזור עליהן בפורום מכובד זה. אני ממשיך בשלי וכל פסיקה אחרת לא תשנה את דעתי. ערב נעים אליהו פילו מרוקאי גאה במנהגיו ולא ישנה אותם, מנהגי אבי חשובים לי יותר מאשר כל פוסק אחר. להעליב עדה שלמה זו אינה דרך מקובלת עלי. אלי פילו

 

[בן לולו שלמה]

דברי שלום של אוהב שלום...

אוהב שלום עבודתו הציבורית של רבנו היתה עבודה מזוגה עם חן ונועם הליכות, בהיותו מסביר פנים לכל אחד באצילותו המיוחדת. רבנו היה סמל מופת ודוגמא של רודף שלום, ושל איש שמקשר בין כל העדות והפלגים, ובמידותיו הנעלות התרחק מאוד מן המחלוקת והשתדל ואף עלה בידו להיות מקובל נערץ ואהוב על כל החוגים והעדות, תוך שהוא מקרין אחדות ואהבה לכולם, כך שלא היה שייך לדבר עימו על מחלוקת. קשריו ההדוקים עם גדולי התורה והחסידות היו מן המפורסמות. וזהו דבר נדיר - למצוא דמות שלגביה לא היתה מחלוקת כלל, דמות שהלכה בין הטיפות ואיחדה את כל רובדי האוכלוסיה היהודית בארץ ומחוצה לה. ואכן השילוב הנדיר שבין גאונותו החדה והמפולפלת, התמדתו ותפילותיו בהתפשטות הגשמיות, והים המלא אהבה אין סוף לכל אשר בשם ישראל יכונה, העניקה לו דמות יחידה ומיוחדת. מעולם לא נשמעה ממנו מילת זלזול, וקיים את מה שאמרו במשנה "אל תהי בז לכל אדם", ואם היה שומע זילזול כל שהוא, היה מוחה ואומר: והרי יש בו מעלה פלונית. ויעיד עלי בוראי שמעולם לא שנאתי לשום אדם קטן או גדול. גם כשהתווכח בהלכה, ליבו לא היה מתרתח על החכם הכותב, וכמו שכותב רבנו בהקדמותיו לספריו שהתשובות נכתבו 'לא בחרבי ולא בקשתי', בויכוח הלכתי שנתווכח רבנו עם ת"ח מסוים ע"ג דפי הירחון 'אור תורה', רצה אותו הת"ח לתרץ את הקושיות שרבנו הקשה עליו, וכותב לרבנו בין הדברים 'ותמהני עליו שנתחלף לי כב' בין אוהב לאויב'. בתשובה חוזרת לאותו הרב כותב לו רבנו: ומה שכתבת שנתחלפתי לך בין אוהב לאויב, על זה אני מודיעך, 'ויעיד עלי בוראי, שמעולם לא שנאתי לשום אדם קטן או גדול, ובכל יום אנו אומרים והריני אוהב את כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי, וכ"ש את בני תורה, והאוהבים הגדולים שלי הם אותם הת"ח שנשאתי ונתתי עימהם בהלכה, וכת"ר א' מהם, ומה שכתבתי לכת"ר הוא על דרך 'אוהב לחכם ויאהבך'. (שמש ומגן ח"א חאו"ח סי' לד) מתוך הספר "אורה של ירושלים".

 

[בן לולו שלמה]

כך הרב שלום משאש היה מצפה שנשיב...

הכרת הטוב כיון שמרן הרב עובדיה יוסף השתדל רבות להבאת רבנו לארץ ישראל, וגם לאחר שהגיע לארץ, על אף הכבוד וההוקרה שרכשו לו כל הרבנים, למרות כל זאת, ייסרוהו מצפוניו, על עוזבו את בני קהילתו במרוקו שהשאירה כצאן ללא רועה, ורצה כמה פעמים לוותר על התפקיד החשוב והרם, ולשוב להנהיג את קהילתו שבמרוקו, ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א תמך בו ועודדו, שתורם הוא רבות לרבנות ולדיינות בארץ, ודיבר על ליבו בכל מיני שכנועים להישאר בירושלים, עד שהצליח להסיר מליבו מחשבה זו. הכיר לו רבנו על זאת טובה, ובכל ספר שהוציא, הזכיר את מרן הרב עובדיה יוסף בכבוד ובהערצה גדולה, תוך שהוא מרעיף עליו שבחים וברכות.. פיו ולבו שוים בשנת תשמ"ט נתעורר ויכוח בממשלה איך מרן הרב עובדיה יוסף מכהן כדיין, וקשור לבחירות? באותו הזמן התקשר מרן הרב עובדיה יוסף לרבנו ואמר לו שהוא ביחד עם הגר"י צדקה והגרב"צ שאול זצ"ל רוצים להיפגש עם כת"ר, ונתעורר ויכוח ביניהם אצל מי יהיה האירוח, עד שהכריעה הכף שהפגישה תהיה בבית רבנו, כדרכה בקודש של הרבנית, הכינה הרבנית שולחן בהידור נאה וכלים נאים, והכינה כמה מנות נוספות אולי יבואו עוד אנשים וסעודה כיד המלך, רבנו התלבש לכבודם בלבוש מהודר, ואכן הרבנים הגיעו, רבנו קיבלם בשמחה תוך ששואלים הם אחד בשלום השני, הציע להם לסעוד ושרק אח"כ ידברו, ואכן כך היה. לאחר הסעודה הוציאו הרבנים מכתב שכתוב בו שעל פי תקנות בתי הדין צריך להיות, שאם ראש אבות בתי הדין של ירושלים יאשר את השארת הרב עובדיה יוסף בבית הדין יש סיכוי גדול שהוא ישאר בבית הדין, רבנו לקח את המכתב קראו בקול במיתון ובניגון, לאחר מכן הרים ראשו והודיע שאינו חותם, מרן הרב עובדיה ניסה לשכנעו. אך רבנו עמד בסירובו, בטענה שחתימתו מול אנשי מרצ שיקימו רעש לא תעזור, ואין טעם להילחם, ואכן כך היה לאחר כמה ימים, זעקה כל הכת של מרצ שלא שייך שרב בישראל יכהן כדיין ומצד שני יתעסק בבחירות, או זה או זה, ושעל הרב עובדיה יוסף להחליט, וכל הנסיונות שעשו כדי לשנות את דעתם עלו בתוהו, ואכן מרן הרב עובדיה יוסף החליט שתנועת ש"ס חשובה לו יותר מהכהונה בבית הדין, והגיש את התפטרותו מבית הדין הגדול. אתה הראת לדעת שעל אף החיבה וההערכה ההדדית שהיתה בין רבנו לבין מרן הרב עובדיה יוסף, ועל אף שתמכו בדעת מרן הרב עובדיה יוסף רבנים גדולים וטובים, בכל זאת רבנו לא עשה דבר שאין לבו שלם עימו. וכך זה היה גם בעניני הלכה, שעמד כצור איתן בכמה וכמה הלכות ואף שהרבו לשלוח לו מכתבים, אך כיון שחשב שדעתו היא הצודקת, לא זז ממנה, ואף שכולם יחשבו אותו לטועה. (שמעתי מהרה"ג חיים א. שליט"א) מתוך "אורה של ירושלים"

 

[בן לולו שלמה]

מנהג ישראל תורה

רבנו שכל ימיו גדל בין רבנים גדולי תורה וצדיקים המדקדקים במצוה קלה כבחמורה, והתבונן בדרכיהם גם בדברים שלכאורה נראים פשוטים, והיה רבה הראשי של מרוקו, רכש לו בקיאות בכל מנהגי מרוקו על בוריים על טעמיהם ומקורותיהם בספרי הפוסקים. כשהגיע לארץ ראה שנשתנו סדרי בראשית, ושרבים מיוצאי מרוקו שינו וויתרו בקלות מהנוסחאות שבתפילה ומהמנהגים שנהגו בהם הם ואבותיהם במשך דורות על גבי דורות, לטובת מנהגי עדות אחרות, בחושבם שאין מקורות משכנעים ויסוד הלכתי מכריע למה שנהגו עד עכשיו. נתאזר בגבורה לפרסם את המקורות וההסברים לכל מנהג ולכל נוסח, והיה ראש המדברים בתחום זה. מתוך "אורה של ירושלים"

 

[בן לולו שלמה]

מכל מלמדי השכלתי

כשהיו כותבים הערות על דבריו, לא רק שלא היה מעורר איזו טינה ושנאה על המעירים, אלא אדרבה היה עושה עצמו אסיר תודה, והיה מוסיף אהבה על אהבתו לאותם המעירים. והיה אומר שבזכות המעירים, זוכה הוא להבהיר את פסקיו יותר ויותר. תמיד היה אומר שמי שלא מסכים עם הדברים שלו שיכתוב לו וינמק את דבריו, ואם ימצא שנפלה אצלו טעות בהלכה יחזור הוא מהפסק ללא חשש., ולא התעייף מלענות ואפי' חמשה וששה פעמים, בחילופי מכתבים, על אותו ענין ועם אותו אדם, כמעיין המתגבר, במכתבים ארוכים ומפולפלים, ואפי' שהשואל היה אברך צעיר לימים. והיה מתייחס להערות בכובד ראש תוך שהוא מעיין בכל שורה ושורה מההערה והיה מנסה להבין את דעת המעיר לעומקה מדוע הגיע להבין לא כדבריו, ורק אח"כ היה מחשב עם מי האמת. ולא פחד מלחזור בו כשהיה צריך באומרו כי כך היא דרכה של תורה, ועשרות מכתבים דן ליישב ולחזק את מה שכתב בספריו ובמאמריו שראו את הדפוס, ואף בסוף ימיו שעברו קרוב לשבעים שנה מזמן שכתבם, עדיין היו הדברים ברורים לו והיה מפלפל בהם בין בכתב ובין בעל פה. סיפר הגאון רבי דוד יוסף שליט"א רבה של הר נוף ובנו של הראש"ל מרן רבי עובדיה יוסף שליט"א. שבאחד מן הפעמים סיפר לאביו שהוא כותב תשובת השגה על אחד מפסקי הגר"ש משאש, אמר לו אביו שליט"א אם הנך רוצה להשיב על דברי הרב משאש, תחזור על הדברים הלוך ושוב עשרה פעמים. רבנו בספרו "וחם השמש" (עמ' רכג/שעח) מתנצל על שפעם אחת עברה עליו תפלה שהחסיר בה ארבע ברכות ללא כוונה. והחיסרון היה כי באותה התפלה נתעורר בברכת מחיה מתים בגעגועים גדולים לאביו שלא ראהו מזה חמישים שנה, וכן נתעורר בגעגוע לסביו רבי שר שלום משאש שהיה רב גדול ולא ראהו מעולם, והאריך בכוונת ברכת מחיה המתים בבקשה שתהיה בקרוב, וכך יזכה לראות את אביו ואת סבו והיה מתאר לעצמו איך שהמתים קמים לתחייה, ופתאום גילה לתדהמתו שנמצא הוא בברכת השנים וכו' ע"כ. (מעשה זה היה לאחר שהגיע רבנו לגיל הגבורות) הרי לנו כמה היה רבנו זך וטהור, שגם בפעם היחידה שלא כיון במקצת ברכות היה זה מתוך אריכות בכוונה באחת הברכות של התפלה, וגם אותה הברכה היתה מתוך געגועים רוחניים של ניסי ה', שעל ידם יוכל לקבל את פני אביו וסבו, וראה פלא! שמפעם אחת זו נזדעזע עד עמקי נשמתו, ומאז קיבל על עצמו לכוין רק את פירוש המילות ולהמשיך הלאה. (שם) מתוך "אורה של ירושלים"

 

[בן לולו שלמה]

איש על דגלו...

יש אב למסורת ורבים שראו את נחישותו של רבנו איש מורם מעם, המחזיק ומחזק את המנהגים ואת נוסחאות וסדרי התפלה, להמשיך בהם גם כאן בארץ ישראל, קבלו על עצמם לנהוג ככל אשר יאמר רבנו - ושהוא יהיה הכתובת היחידה והבלעדית לפסק איך ינהגו בבית כנסת שבהנהגתם. וזכה בזה להחזיר עטרה ליושנה ולהיות הסמל והדוגמא שלא לשנות ממנהגים, אלא כל עדה במנהגיה, ושאין פה עשית אגודות אגודות ומחלוקת, ואדרבה כשכל אחד מכבד את מנהגי עדתו ולא בז לעדות אחרות הנוהגים אחרת, דבר זה מוסיף שלום ואחוה. ועל דבר זה אפשר להעיד: שהרי מעולם לא שמעו מפיו, ולא ראינו שכתב בכתביו, שיש לבני מערב מסורת עדיפה על מסורות אחרות. עשויים באמת וישר ענין זה של המנהגים היה יסוד חזק אצל רבנו בכל חלקי השולחן ערוך, הן באורח חיים ויורה דעה, והן באבן העזר וחושן משפט, גם לכל אורך ספריו מחזק הוא את המנהגים. וגם כשלא היה מוצא סמך מפורש למנהג אך כיון שהמנהג אינו סותר איזוהי הלכה, לא היה מזדרז לבטלו, והיה מודיע שאין למחות בנוהגים כן, וכידוע הפתגם במרוקאית שאומר 'המנהג השיג את הדין'. וכפי שכתב רבנו בסוף של כמה תשובות "פוק חזי מאי עמא דבר ואין אחר המנהג כלום". וכמוש"כ "אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים" כלומר אם את כנסת ישראל מסתפקת היאך לנהוג, מה שעלייך לעשות, זה! להסתכל על מנהגי הרועים שהם מנהיגי וצדיקי האומה שחשק ה' בהם ובתורתם, ולנהוג כמנהגיהם. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים ויש להדגיש שבארץ מרוקו לא היה מנהג אחד בכל הארץ, ואדרבה בכל עיר ניתן למצוא שינויים בהרבה תחומים ממנהגי העיר הסמוכה לה, ופעמים אפי' בעיר אחת היו הבתי כנסת חלוקים במנהגם, והטעם לכך: כי מרוקו היתה בנויה מארבעה סוגים של אנשים, א. מהגולים מארץ ישראל אחר חורבן בית המקדש השני, (עיין במס' סנהדרין דף צד.). ב. מגורשי ספרד שנת הקנ"א (1391 למנינם). ג. מגורשי ספרד בשנת הרנ"ב (1492 למנינם) ד. מגורשי פורטוגל בשנת הרנ"ז (1497 למנינם). וכמפורסם שכל קהילה שנתווספה הוסיפה למרוקו חיזוק בתורה, ובפרט הגולים הגיעו מספרד ששם היה מקומם של גדולי הראשונים, הלא הם: הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, רבנו יונה, הר"ן, הרא"ש, הריטב"א, ובניהם ותלמידיהם. וכן רבי יעקב בירב שהיה רבו של מרן הבית יוסף שהה ולימד במרוקו כמה שנים בעיר פאס, וכשלושת אלפים בעלי בתים היו כפופים אליו. הרגל נעשה טבע היה טוען שכשרוצים לשנות אנשים ממנהגיהם, צריכים להביא להם ראיות חזקות, כי מנהג - הוא חלק ממשנת חייו של האדם, והוא טבע הטבוע בנפשו, ושכמו שאי אפשר לשנות עדה ממאכליה, ואם נרצה לשכנעם לשנות קרוב הדבר שהם לא ישמעו לנו, ומה שרע לאחד, לשני זה טוב, וכפי שכתב במכתב למי שחשב עליו שרוצה הוא לשנות ממנהג ירושלים: "וגם שמעולם לא היתה כוונתי לסתור המנהג, ומי ישמע לי לשנות המנהג" (ח"ג/קכז) למעשה רבנו שימש כחומה בצורה לבני תורה שרצו להמשיך במסורת אבות, אך חששו מהוראת רבנים שפסקו שיש לאמץ את פסקי רבני עדות המזרח המבוססים בעיקר על מקורות קבליים, בפסקיו ובהנהגתו גרם שרבים חזרו וחוזרים לחיק מסורת אבות. א' הסיבות שההנהגה של רבנו היתה לנהוג כמו המנהגים, נבעה מהמדה שנתבקש אברהם אבינו לנהוג בה - והיא התמימות. והיה אומר שיש לנו לקחת מוסר בענין זה - מהאשכנזים, שמחזיקים אפי' בניגונים שבתפלה, בצורת הדיבור, ואף בצורת הלבוש. גם בעניני ברית מילה – דרש וביקש שלא יעשו שינויים בסדרי הברכות, כמו כן מחה במוהל שקשר את הנמול לצורך המילה, וכן בעניני המציצה דרש לא לשנות מהמנהג. ידועה דעת מרן השו"ע שבזמנינו נוהגת יבום (והרמ"א חולק) רבנו דגל שגם בזמנינו ינהגו בכך, ושזה עדיף מחליצה, והתפאר שישב בסנדקאות של ילד שנולד מיבום שעשו על פי הוראתו. איש על דגלו רבנו עודד הוצאת סידורי תפלה המסודרים לפי הנוסח של יהדות מרוקו המעטירה כמו הסידורים נר יצחק, קול התחינה, וזרח השמש - שנקרא על שמו. שבס"ד עד היום כבר נדפסו בכמה וכמה מהדורות, תוך כדי שרבנו מציין בהסכמה לסידור "נר יצחק" שבית כנסת של יוצאי מרוקו צריכים להקפיד לומר את הפיוטים של ימים נוראים לפני נשמת כפי שהיה נהוג במרוקו, (ולא כפי מה שנתפשט עתה בארץ ישראל, לאמרם - לאחר חזרת הש"ץ) והיה תמה על המשנים, באומרו: הרי אותם שחברו הפיוטים האלו, חברו אותם בשביל אמצע התפלה ולא בשביל אחר כך, ועוד הרי אם נשנה את מקומם הרי שביטלנו את מעלת הפיוט, כי הפייטן שחברו תכנן את הפיוט לרגש הגדול הפועל לפני נשמת, שאז הפיוטים מכניסים יראה ופחד בלב שומעיהם שמכוונים בקריאתם, ולא ללאחר תפלת העמידה, כי לאחר העמידה הרגש לחרדת כוונת המילים והלב נחלש בהרבה, כי חושבים אותם לדברים יתרים כיון שנקראים רק לאחר התפלה, ובפרט שיש סמוכין למנהג זה בכמה וכמה פוסקים, על כן מה טוב שבתי כנסת של יוצאי מרוקו ימשיכו כאבותיהם, כי מנהג ישראל תורה. וכן כשהגיע רבנו ארצה דרש מהש"ץ שבבית מדרשו לברך על ההלל בר"ח כפי שנהג כן בחו"ל. ורבנו כדרכו בקודש, שעשה את פעולותיו – בצניעות, הצליח גם בתחום החזרת עטרת המנהגים ליושנם הצלחה מרובה, ולהיות רבם המובהק של יהדות מרוקו בדורנו, והכל בהשקט כיאות לת"ח, צאו וראו. בורות נשברים אמנם כשלא ראה ולא מצא יסוד למנהג, היה דורש ומזדרז לבטלו, וכפי שהעיר אחד המחברים לרבנו מדוע מחמיר הוא בנדון פלוני, ומדוע אינו יוצא לישע עם קודש לדון אותם לזכות, וכו' כותב לו רבנו 'ואנכי הרואה שאין למנהג זה יסוד כלל ועיקר... והרי זה דומה לטלטול והוצאה ברשות הרבים, האם נשתדל לקיים מנהגם חלילה... מתוך "אורה של ירושלים"

 

[בן לולו שלמה]

תורתו מכרזת עליו

שמו הטוב כתלמיד חכם ופוסק גדול, עבר חיש את גבולות העיר מקנס ויצא למרחקים וכבר בשנת תרצ"א בהיות רבנו כבן 22 מוצאים אנו שהתייחסו אליו בני המקום כמורה הוראה בענינים קשים (לדוגמא עיין בתבואות שמש ח"ב סי' ח') וכבר בשנת תרצ"ד בהיותו בן עשרים וחמש מוצאים אנו בספריו תשובות לשאלות שנשלחו אליו מערים אחרות שיחוה בהן דעתו, וכבר בהיותו בן שלושים מוצאים אנו שפנו אליו אבות בתי דין לעיין בנדונים קשים בענייני חושן משפט, דוגמא לזה מוצאים אנו בספרו תבואות שמש חלק חושן משפט עמ' פג'-צא' תשובה לביה"ד בקזבלנקא. ובעמ' כו' מובאת תשובה בת שלושים עמודים בענייני חושן משפט משנת תש"ה לאב"ד דקזבלנקא ונשיא ביה"ד הרבני רבי משה חי אליקים זצ"ל המכונה המשמ"ח אלקים, (והיו שקראוהו 'התנא הירושלמי' כיון שמקום הולדתו היה בא"י, והגיע למרוקו בשנת תרע"ד בשליחות לטובת תושבי ירושלים, ואז החלה מלחמת העולם הראשונה והוכרח להשאר במרוקו עד יעבור זעם, ואז הכירו את גדולתו ומינוהו לרב ודיין, לאחר המלחמה הביא גם את משפחתו לגור במרוקו). (בחוברת 'אור המערב' ראיתי במאמר של הרה"ג רבי משה ויזגן זצ"ל אב"ד מראקש, שכותב: שרבי משה חי אליקים הביאוהו רבני מרוקו למרוקו בשנת תרע"ד ללמד תורה... ולא כנ"ל שהיה שד"ר) ואותו הזמן שיצא ממקנס כדי להיפגש עם ראב"ד דקזבלנקא כדי לשאת ולתת עימו על התשובה הנ"ל, ואותה הפעם היתה זו הפעם הראשונה שיצא רבנו מגבולות מקנס, ואז אמר רבנו חשבתי שגבולות מקנס הם גבולות מרוקו, אבל עתה הנני רואה שמרוקו גדולה ולא כמו שחשבתי. האב"ד שהתרשם עמוקות מרבנו, החל מאותו הזמן לשלוח לרבנו את בעלי הדין שהגיעו ממקנס להתדיין אצלו. מתוך "אורה של ירושלים"

 

[אלי פילו]

לרבי שלמה...

תודה על הבאת הדברים הנפלאים שהבאת, מחזקים בי את התחושה והביטחון שאבותינו לא עמלו לשווא. כאשר אני קורא אודות חכם או גאון זה או אחר מעדתינו הברוכה, ישנו חוט מקשר לכולם, ענווה, הכנעה ועזרה בלתי נלאת לזולת, בלא רדיפה אחר השררה. יחד עם זה אני קורה מכאן לכל מרוקאי שפוי, לא לתמוך במפלגה זו, לא עכשיו ולא בעתיד ולר בכלל. ערב נעים אלי פילו

 

[בן לולו שלמה]

אחרי חסן הוא היה המלך

האחדות וההערצה שהיתה בין הדיינים שבבית דינו של רבנו היתה לשם דבר. כשהיו נכנסים בשעות הבוקר ובסיום הזמן שהיה מיועד להם לישב ולדון בבית הדין היו הדיינים מלוים אותו והוא בראשם כליווי מלך בראש גדוד, חלק מן הדיינים מימינו וחלקם משמאלו, וגובהו כארזים משכמו ומעלה, זקנו השחור היורד על פי מדותיו בלט מתוך גלימתו הצחורה וההדורה. מתוך צעיפו הטהור היו זהרורי הדרת פניו קורנות. וכל אנשי העיר מגדולם ועד קטנם היו מתמלאים התרגשות בראותם את רבנו בשובו מבית הדין, וכל זה היה מתוך הרגשה שהיתה ליהודים בקזבלנקא שהוא מלכם, ואף גויים היו מרכינים ראשם לרבנו ומנשקים את ידו, ופעמים אף היו ניגשים לבקש מרבנו שיתפלל עבורם, וכפי שמספר הרה"ר לישראל הגר"ש עאמר שליט"א שהוא זוכר זאת כמו היום אעפ"י שהיה אז עדיין נער, שגם הגויים היו עומדים ביראת כבוד עד שרבנו יצא מטווח ראייתם. מתוך "אורה של ירושלים"

 

[בן לולו שלמה]

מבחן האמינות

רבנו ייצג את היהודים בפני השליטים בכבוד ובהדר ללא מורא, כשגם הדרת פניו עוררה הערצה עמוקה בלב כל רואיו, לא חת מפני איש, והכריז על האמת בגאון, היו פעמים שהממשלה רצתה להמליץ לזכות על אחד מבעלי הדין שנתחייב אצל רבנו, אמנם רבנו נענה להם שבמשפטי התורה אי אפשר לנטות ימין ושמאל. ואכן תוך תקופה קצרה הבחינו במעלותיו וביקר תפארת גדולתו ובמדת האמת שבו, ומאז לא רק שלא ערערו על פסקיו אלא אדרבא חיזקו את פסקיו שלא יהיה ניתן לערער עליהם, ונתנו לו סמכות לענוש את כל מי שמורד בבית הדין. ונותנת לו מלכות וממשלה אחד השרים שנפגע מרבנו, בהיותו קשור לאחד הפסקים שפסק בבית הדין, ולא הסכים אותו השר לכך, החל לעורר מדנים על רבנו ולהצר צעדיו ולהנחית עליו הוראות, ראשי הקהל התלוננו על כך אצל המלך. חסן השני ברוב זעמו הורה להדיח את אותו השר מתפקידו. וחמת המלך שככה. ומעיד הרה"ר לישראל הגר"ש עאמר שליט"א: שההערכה כלפיו כבר במרוקו היה אפשר להעריכה ולמודדה, כמו שמעריכים ושוקלים זהב ממש, כל כך היתה גדלותו - עצומה ומוחשית, ואנו ראינו דברים אלו במו עינינו, עכ"ל. מתוך "אורה של ירושלים"

 

[בן לולו שלמה]

והיו מלכים אומנייך

שפוט השופטים פעמים רבות היה בא בלוית המלך לערכאותיהם. בפעמים אלו שופטי בית הדין בקשו לשמוע את דעתו של רבנו בבעיות המסובכות בהן הם התקשו. וכשרבנו היה מדבר אפילו המלך היה שותק, ובסיום דברי רבנו היה אומר המלך לשופטים: 'תעשו כפי שיאמר לכם הרב היהודי, הוא חכם ודבריו חכמים'. מעמדו האציל הציל רבים מישראל, שכן בממשלת מרוקו כעסו וכאבו את עזיבתם של רבבות יהודים לארץ ישראל. וטענו, שכביכול היהודים לא מוקירים את ארצם. גם בקרב התושבים גדל הזעם, והחלו מידי פעם להתנקש לחייהם של יהודים, ורבנו בעמידתו על תקנת בני עמו, הן בתקופת מוחמד ה-5, והן בתקופת בנו חסן השני שהחל למלוך מ-1962 תיקן תקנות ועונשים במשותף, על חסינותם של יהודי מרוקו. הוי מתפלל בשלומה של מלכות רבנו זצ"ל בתפלת השכבה למלך מרוקו מוחמד ה – 5 בבית הכנסת הגדול בקזבלנקא יחד עם נציגי הקהילה ונציגי המלכות. בית הדין היה מוסמך לדון בכל העניינים הכרוכים לחייו של היהודי, החל מקביעת אבהות, ובכל העניינים הקשורים לחיי הנישואין, ובכל ענייני הממון וכלה בהלכות ירושה. ומעיד רבנו: שלא היה מושג לישא אישה בנישואין אזרחיים, וגם לא אצל רב שאינו מוסמך מהדיינים. (שמש ומגן ח"ב/רפט). וכל שיפוט שהיה מתקיים ליהודים בבית משפט אחר לא הוכר ע"י הממשלה המרוקאית, אם הדיינים החליטו להכניס איש לבית האסורים, המשטרה לא היתה חוקרת למה, אלא ככל אשר פסקו בב"ד, עשו השוטרים. במציאות: בית הדין לא הכניס לבית האסורים רק מי שסרב לשלם דמי מזונות וכתובה לאשתו כדי להלחיצו לשלם, וכן מי שהכניס לחנותו בשר טרף. לרבנו הוענק תליון ותעודה מאת המלך, לסמל שגם משפט שישפוט גויים יהיה מקובל במערכת השיפוט של המלוכה והממשלה. (אמנם לא ענדו רבנו את התליון מעולם). רבנו מתוקף תפקידו כאב"ד הגדול והרה"ר למדינת מרוקו, היה כמו כן ממונה על מינוי הדיינים שברחבי המדינה, וזכה להעמיד דיינים הגונים העומדים בכל המעלות הדרושות לדיינים. לפני מלכים יתיצב ההערצה האדירה לרבנו לא ידעה גבולות, ואף בעיני הגויים היה אהוב ומקובל, ההערכה הגדולה הגיעה עד שבמשך הימים המלך נהיה לו 'לידידו האישי'. לכל הפחות פעמיים בשנה היה רבנו מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, ורבנו בנועמו ובכישוריו שהיה כמעיין המתגבר, היה מברך למלך בשפע של ברכות ואיחולים כראוי למלך שחלק לו ה' מכבודו, והמלך היה מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה. בפעם מן הפעמים בראות המלכה שהיא לא נתברכה, ורבנו כבר פנה ויצא מחדרו של המלך, קראה למלך בקול גדול שגם היא רוצה להתברך, ואכן שלח המלך שליחים לבקש מרבנו שישוב לברך את המלכה. ביום כיפור היה מופיע הנסיך בבית הכנסת, (והיה מבקש לאחוז בס"ת) ואז היה רבנו קורא בקול גדול בסלסול ובניגון נעים לכבוד אביו המלך, את ברכת 'הנותן תשועה למלכים' המופיעה במחזורים של יום הכיפור. כצאת השמש בגבורתו על משמרת הכשרות מלך מרוקו שהיה חפץ ביקרו של רבנו, נתן בידיו סמכות בלתי מעורערת, להעמיד הדת על תילה, ואכן רבנו נתן דעתו גם על כשרות המאכלים, קבע כללים קפדניים בהשגחה על הכשרות, וניהל את מערכת הכשרות באופן אישי. ולא היה נותן תעודת הכשר לאיזה עסק אא"כ היה חוקר תחילה על בעל העסק בנאמנות בממונות. ומי שהיה מיפר כלל מכללי הכשרות, ומי שהיה פותח בית מטבחיים בלי רשות ב"ד היה נענש עפ"י הממשלה. כמו כן תיקן שעל השוחט לסור למשמעת הרב המקומי. (שמש ומגן ח"ב/קעד) וכן תיקן שכל חצי שנה צריכים בעלי העסקים להחזיר את תעודת הכשרות, ולמי שהחליט רבנו להחזיר לו היה מחזיר לו, ולמי שהחליט רבנו שלא להחזיר לא היה מחזיר. הגאון רבי שאול אבן דנאן מינה את רבנו להיות המפקח הבלעדי על יצור המצות. (שמש ומגן ח"ג עמוד שכ') ובספרו שמש ומגן ח"ב/קיד' מספר על אופן אפית המצות שנאפו בהשגחתו ובעידודו, ושהכל היה בקפדנות ובשמירה מעולה, והיו עורכים אותה במהירות והיו עושים זאת בקיבוץ חכמים בשירים ואמירת ההלל. וכפי שמספר על כך בנו ר' דניאל: שבערב פסח לקראת חצות כשהיה אופה את מצות המצוה, כולו היה נרגש, פניו היו בוערות כאש והיה מרגיש כאילו עלה לרגל, וכאילו נמצא הוא בירושלים, היה שר תוך כדי אפית המצות בהתלהבות עצומה את פרקי ההלל. וכל הקהל היו באים לביתו גדולים וקטנים לראותו אופה, וגם כדי לזכות לקבל ממנו גם ברכה. מתוך "אורה של ירושלים"

 

[בן לולו שלמה]

כי תבואו אל הארץ

בשנת תשל"ד בזמן שרבנו עדיין היה מכהן כרבה הראשי של מרוקו, נפטר רבה הראשי של חיפה הרב הגדול מעוז ומגדול רבי יוסף משאש זצ"ל שהיה בן דודו של מור אביו של רבנו. מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א שמזה שנים תהה של קנקנו של רבנו והעריכו כסמכות הלכתית בלתי מעורערת, וכמנהיג בחכמה ובתבונה. הן דרך ספרו מזרח שמש שהוא ספר מלא וגדוש בחידושים עצומים ועמוקים בהלכות מליחה בשר וחלב ותערובות, ושם נושא ונותן רבנו כאחד מגדולי האחרונים, הספר הינו מיוחד במינו מבין הספרים שיצאו לאור בדורות האחרונים על ענייני איסור והיתר. וגם הכיר את קורות חייו של רבנו יחוסו וצדקותו. וכן שמע מרן הראש"ל על חברתו דובב שפתי ישנים ועל עשרות ספרים שערכם יש מאין בתוספות והגהות, ושמע על הנהגתו המופלאה ונשיאותו ברמה, תקיפותו וענוותנותו, ויחסיו המופלאים עם הצבור. גם ספרי הדיינים הרה"ג רבי משה מלכה, והם שו"ת מקוה מים, ושו"ת יחוה דעת לגאון רבי יצחק חזן שבהם מוזכר רבנו כמה וכמה פעמים בדחילו ורחימו, וכמה פעמים הובאו שם תשובות ופסקים בשמו, הוסיפו לרבנו שם טוב. דוגמא לזה מוצאים אנו בשו"ת יביע אומר חלק ה' שיצא לאור בשנת תשכ"ט (חחו"מ סי' י') שמרן הרב עובדיה יוסף משבח לרבנו עוד בטרם הכיר אותו אישית, כתוצאה מפסק שראה בשמו בשו"ת מקוה המים. כל זה עורר בראש"ל התפעלות ללא גבול עד שאמר "הנמצא כזה איש" ובקשו לבוא למלא את מקומו של רבי יוסף ולכהן כרבה של חיפה. כששמעו המועמדים לרבנות שהגר"ש משאש מעותד להגיש את מועמדותו - הסירו את מועמדותם. רבנו אף הגיע לארץ ונפגש עם רבני ופרנסי העיר חיפה ודרש בה כמה וכמה דרשות. אולם תחושת האחריות שחש כלפי הקהילה במרוקו שראה בעזיבתו מעין כפיות טובה לאהדה ולהערצה שרחשו לו כל בני הקהילה למגדולם ועד קטנם, ובעקבות התנגדותם הנחרצת של בני קהילתו, בנוסף לשתי אישים שהשפיעו על רבנו שלא לנטוש את צאן מרעיתו במרוקו, הם שהכריעו את הכף ושכנעו את רבנו שלא לעזוב את מרוקו. האחד: היה האדמו"ר מחב"ד, השני: הוא המלך חסן שביקש ממנו שלא לעזוב את מרוקו. וכפי שידוע שהאדמו"ר מחב"ד כאשר נודע לו על הצעה זו, כתב ביוזמתו מכתב ארוך אל רבנו בכ"ח אלול תשל"ד, שבו הוא כותב: שמתפלא הוא מה מקום למחשבה להעתיק מעירו למדינה אחרת, הרי רבים צריכים לו בעירו שהיא עיר ואם, וגם המדינות הסמוכות למדינתו צריכים להוראותיו - ולהתעוררות לעבודת ה' שהינו מעוררם, ועניי עירך קודמים, וכ"ש עניי מדינה שלימה, ובסגנון הידוע מקומך אל תנח, ובפרט שהנהגתו מצליחה, לכן גדול בטחוני שבודאי ובודאי ימשיך לנהל את קהילתו הקדושה והמדינה כולה, ויאריך ה' ימיו על ממלכתו, וזכות הרבים תסייעך. בברכת כוח"ט לכת"ר ולכל המסתופפים בצילו. רבנו זצ"ל בתשובה למכתב זה כותב לאדמו"ר מכתב בר"ח חשון תשל"ה בו הוא מספר: שהאמת שבתחילה לא רצה בזה, אלא שלחצוהו ע"י מברקים וטלפונים רבים, ואז חישב דרכיו, ללכת בתור תייר לראות הארץ שמעולם לא הלך בה, וכך היה, שהלך ונשתטח על קברי האבות הקדושים - והתפלל וביקש שם מהצדיקים שיבקשו מה' שידריכוהו מהי הדרך הישרה בה צריך הוא לילך, ושנתקבל בארץ ישראל בזרועות אהבה ובידיים פתוחות, וכולם אמרו לו ברוך אתה בצאתך (ממרוקו) וברוך אתה בבואך (לישראל). וממשיך רבנו ומפרט את ספקותיו לאדמו"ר מחב"ד: שהרי נשארו במרוקו שמונה עשרה אלף יהודים במקום שלוש מאות וחמישים אלף שהיו שם, ויש חוסר בטחון ליהודים במדינה זו, כמו כן כבר הגיע הוא לשנת השישים וחמש שהיא שנת הפאנסייא, ומבקש הוא להודיעו מהי דעתו (דעת האדמו"ר) אחר כל זה. התשובה למכתב זה נשלחה ע"י השליח הראשי למדינות צפון אפריקה ה"ה הרה"ח רבי בנימין גורודצקי זצ"ל שהגיע במיוחד למרוקו למסור את בקשת האדמו"ר שישאר על משמרתו. ורק לאחר שנפגש עם רבנו והיה משוכנע שאכן רבנו ישאר על משמרתו במרוקו טס בחזרה, (באותו היום שהגיע) רבנו נשמע להוראה זו ונשאר באותה תקופה לכהן כרבה הראשי של קזאבלנקא. (שמן ששון מחבריך ח"ג/91) מתוך "אורה של ירושלים"

 

[בן לולו שלמה]

נעשה ונשמע

התמסרותו לסוגיות סבוכות וקשות אלו, החל בהם רבנו סמוך להתמנותו לרבנות בירושלים, וזה היה לאחר שמרן הרב עובדיה יוסף סיפר לו על המתרחש בתחום הנשואין, ובפרט בחו"ל ששם מותר עפ"י החוק להיפרד בפירוד אזרחי ולינשא אח"כ בנשואין אזרחיים. ומספר מרן הרב עובדיה יוסף: שאעפ"י שלא ביקשתי ממנו את עזרתו בענינים אלו, הוא מעצמו לקח הדברים לליבו והחליט להירתם לעזור לנידחים מעם ישראל, וכל הנדונים שהגיעו אליי בנושאים אלו הפנתי אותם לרב משאש, ובאמת על כל מקרה שהגיע אליו לא נח ולא שקט יומם ולילה, עד שעלתה בידו הכרעה, וכך התיר עשרות עשרות מבני ישראל שחלקם כתובים בספריו שמש ומגן, ואף ביממות האחרונות דן וכתב בתיקים ונדונים אלו, וכולם הסכימו לפסקיו ללא עוררין, הוא היה המורה והפוסק של דורנו בעניני יחוס, והוא מענותנותו הגדולה היה מבקש את הסכמתי על הפסקי דין שכתב בענינים אלו, אמיצות יתירה שדרושה לענינים האלו הנתונים רק לגדולי הדור, היתה לו מרוב שקידתו בתורה. עכ"ל. (מתוך ההספד בשלושים בישיבת פורת יוסף). ועשרות עגונות שהתיר רבנו בדיינות וברבנות, במשך יותר מיובל שנים שהיה בדיינות, לא קרה מקרה אחד ששב הבעל לאחר ההיתר... "ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" כשהיה דן ופוסק היה מקפיד שהדין יהיה רק אמת לאמיתו, וזה היה על ידי שכל נדון חדש, לא היה מודיע את ההחלטה מיד, אלא היה דוחה את הדיון לעוד כמה שעות, ולפעמים לכמה ימים, ואז היה מסתגר בחדרו ושם היה לומד מתוך עמל ויגיעה. כשישב לעיין בגמ' ובפוסקים, ישב ועיין ולמד כאילו לא למד סוגיא זו מעולם, ולכך גם במסקנא ההלכתית היה מבטל את עצמו ואת דעתו לגמרי, מול ההלכה הצרופה. והיה רגיל לומר שלדיין אין בחירה, והוא כמו מלאך שאין לו בחירה, וחייב לעשות ולקבוע הכל על פי מה שכתוב בתורה, וכך היה אומר כל פסקיי הם על פי התורה ולא כפי נטית ליבי, ואכן ידוע היה רבנו בכוחא דהיתרא שהיה לו, אך זה לא אומר שתמיד התיר, ואדרבה הנטיה שלו היתה שיש לנהוג עפ"י מה שההלכה קובעת, אם להחמיר ואם להקל. היה רגיל לומר ולהרגיש את מה שכתוב על הדיינים 'אלקים ניצב בעדת אל' וכך היה אומר: ה' אלקים ניצב עימנו היום, כמה פעמים היה יושב באסיפות בענינים חשובים העומדים על הפרק, והיה שומע איך חלק מהנוכחים מצדדים להקל, וחלקם מצדדים להחמיר, והיה דופק ואומר להם 'מה זה, הרי ה' ניצב עימנו? אין אנחנו עושים על פי שכלנו, יש לנו את הקב"ה, וצריכים לדון כפי שהוא מצווה אמת לאמיתה' הרי שלצד הרגישות וההתחשבות שלו עם הכלל, היה הוא תקיף באמיתות ההלכה שלא לזוז ממנה כלל. (מבנו הרה"ג רבי דוד שליט"א) וכיון שהרגיש בחוש שה' ניצב עמו, אזי מדה כנגד מדה זכה - שה' ניצב עימו, וסייע לו לפסוק כדין וכהלכה. אמנם הכרעות אלו דרשו מרבנו אמיצות וכוחות נפש גדולים, וכפי שאמר הראשל"צ הגר"א בקשי שליט"א על רבנו: 'כמה גבורה הקרין בתחום אבן העזר, שהוא התחום הקשה שבפסיקה, ועוד הוסיף: שרבנו היה לעדות, כמה יגעים בבתי הדין הרבניים, עד שמתירים ממזר או עגונה'. וכך כותב רבנו בספרו "וחם השמש" בעמ' רפו' וז"ל "בעסק התורה צריך להיות קשה כארז ועקשן גדול לבל לנטות ימין ושמאל מדרכי התורה". מתוך "אורה של ירושלים"

 

[בן לולו שלמה]

דוחק השעה

ספריו הם רק כאור בקצה המנהרה לגאונותו, כי רבנו לא כתב במגמה להוציא ספרים וגם לא ראה את תכליתו ותפקידו בכתיבת פסקים, לכן אין מדרגתו של רבנו לא מתחילה ולא מסתיימת בספריו, רוב חשקו ורצונו היה ללמוד וללמד, ומיד שהיה מסיים את כתיבתו היה חוזר ללימודו שהיה בעיקר בגמרא טור ב"י ושו"ע, אלא מכיון שהיה מוכרח לערוך תשובות מנומקות לשואלים, מכיון שרוב השואלים היו תלמידי חכמים, וביודעו שיש צד שני למטבע, היה מוכרח לכתוב ראיות וביאורים מכריעים, לכן מתוך שזיכה לשואל זיכה לכל ישראל בזה שסדרם והוציאם מסודרים בספרים, וכפי שניתן להבחין בעליל מספריו את רצונו הלוהט לזכות את הרבים, וזו אחת הסיבות שהסימנים שבספריו לא מסודרים לפי סדר השו"ע אלא לפי סדר השאלות שנשאל. וזו אחת הסיבות שהמליצו על ספריו שהם קרובים לאמת, כי ספריו לא נכתבו במטרה להוציא לאור. כי כשיש מטרה להוציא ספר - לפעמים המטרה מקלקלת את הבהירות והאמיתות הרצויה. גם ספריו 'וחם השמש" כיון שהיה מוזמן כמעט מידי יום – לכנסים, לדרוש בכוללים, הילולות, הספדים, עצרות התעוררות, בריתות, וכדו'. ולפעמים ביום אחד היה צריך לדרוש בכמה עניינים, ולכן היה חייב שיהיו לו דרשות מסודרות לכל עניין בכמה רמות. וכך אמר הרב עובדיה יוסף שליט"א יש מחברים שהספרים שחיברו גדולים הם יותר ממי שחברם, אבל הרב משאש גדול הוא מספריו!

 

[בן לולו שלמה]

ובכן, אם לזאת ייקרא "דלת העם" אשריי

שזכיתי לינוק הברה אחת מ"דל העם" הגאון העצום הרב שלום משאש זכר צדיק וקדוש ועניו לברכה לחיי העולם הבא הנצחי אמן !!! הודפי ידידי הטוב ונעים ההליכות תודה לך על ההזמנה לומר את דעתי. ובעצם, הבאתי את דעתי מבדריהם של אחרים. ותודה לרב עובדיה יוסף שהעניק לי הזדמנות להביא דברים על אורה של קהילת קדושי יהודי מרוקו המעטירים. ותודה ענקית לר' יוחנן אלול, כותב הספר "אורה של ירושלים". על שזיכני לרכוש את הספר ואת תמליל הספר על דיסק.

 

[בן לולו שלמה]

אורה של ירושלים-רוצו לקנות את הספר!