דנבר - מינסוטה(גם אוקלנד-מיאמי)
באמת כבר אין מה להגיד, אבל אני בכל זאת אנסה... Can't make it in the pros? Can't run an NFL offense? Can't win in the NFL? can't throw the ball? Go ahead, Tell Timmy what he can't do next....
סתם, אבל בשיא הרצינות - אני כבר לא יודע מה להגיד על הקבוצה הזאת. ואני אומר קבוצה כי זה היה ניצחון של הקבוצה. נכון ששוב פעם טיבו הגיע ברבע האחרון (למעשה בכל המחצית השנייה הוא היה מעולה) אבל ההגנה סגרה את המשחק עם האינטרספשן בדרייב האחרון שהוביל לפילד גול המנצח, הספיישל טימס עשו עבודה מדהימה ובאופן כללי זה היה משחק קבוצתי לחלוטין. ולעניין טיבו - אני בעיקר שמח לראות אותו מתפתח בתור מוסר. אני ממליץ לכולם לראות את ההיילייטס שלו מהמשחק. היו לו כמה מסירות עומק מעולות. כולל אחת ממש מדהימה, הוא הפך סאק בטוח לטאצ' דאון במסירה. וזאת רק העונה השנייה שלו והמשחק העשירי בתור QB1, ככה שיש לו עוד לאן להתפתח. אני לא בן אדם דתי, מאוד רחוק מזה אפילו. אני לא מתחבר לכל הקטע של הדת, אבל זה גם לא מפריע לי. אתמול, כמו בכל יום ראשון בחודש האחרון, אכלתי ציפורניים וטיפסתי על הקירות מהלחץ. באיזשהו שלב אתה כבר לא מאמין שעוד פעם זה הולך לקרות. גם כשאתה רואה את זה קורה מול העיניים שלך, אתה עדיין לא מאמין. שוב פיגור ברבע האחרון, שוב דרייב להשוות, עוד 2 פויינט קונוורז'ן... ושוב ההגנה (שלא שיחקה את משחק חייה אתמול) מביאה את ה-מהלך של המשחק בדקות האחרונות. פשוט מדהים. אני לא זוכר מי זה היה בNFL נטוורק שאמר שהדרך לנצח את הברונקוס היא פשוט לשים יותר מ-20 נקודות על הלוח. שההתקפה של דנבר לא מסוגלת לייצר נקודות. אז אתמול מינסוטה שיחקו לא רע בכלל בהתקפה (אני לא שוכח שמדובר בקבוצת תחתית בסופו של דבר) ושמו 32 על הלוח. זה לא הספיק. כיף לדעת שגם במשחקים שמתחילים רע (וההתקפה נראתה רע במחצית הראשונה אתמול), כל מה שצריך זה להישאר במשחק, להחזיק את זה צמוד, וטיבו כבר ישלוף איזה שפן ברבע האחרון. הצד ההגיוני שלי יודע שזה לא יכול להמשיך ככה לנצח, אבל הצד הפחות הגיוני (פעם גם ידעתי את המונחים בפסיכולוגיה לזה) פשוט לא רוצה שזה ייגמר. והכי כיף - מקום ראשון בAFC ווסט, כששבוע הבא אוקלנד משחקים בחוץ בלמבו פילד. Feel free to jump on the Tebow wagon, my friends. There's still plenty of room and it's a hell of a ride
ומשהו קצת יותר ברצינות. כמו שאמרתי, אני לא בן אדם דתי. אפילו ממש רחוק מזה. התקופה האחרונה הייתה אחת הקשות, אם לא הכי קשה שהייתה לי בחיים. כמו שחלקכם יודעים, אחותי הקטנה נפטרה בפתאומיות לפני חודשיים. למעשה, המשחק שבו פוקס החליט להחליף את אורטון בטיבו, היה ממש במהלך השבעה. מאז המשחק ההוא נוצר דיסונסס מוזר בין כל ימי השבוע שלי, שבהם כל יום הוא התמודדות מחדש, לבין ימי ראשון שבהם, לכמה שעות, אני מצליח להתנתק מהכל ולהישאב לעולם של טיבו. זה כבר כמעט מרגיש כמו חוויה רוחנית. אני יודע שזה רק ספורט וזה נשמע מוגזם, אבל באמת שיש משהו מדהים בכל התקופה הזו. הפעם הראשונה שהצלחתי לחייך הייתה כשטיבו עלה למגרש בפעם הראשונה. הניצחון הראשון בכלל היה מדהים ומאז זה רק משתפר. אני לא אדם מאמין ובכל זאת בסיום של כל אחד מהמשחקים הצמודים בזמן האחרון מצאתי את עצמי מסתכל למעלה ומדבר. עם מי שלא יהיה שם (אלוהים/אללה/בודהה/ישות חייזרית ממימד אחר, או דג ענק מדבר - זה לא משנה). "אחרי כל החרא שעברתי בזמן האחרון, לפחות את זה תן לי". וזה עובד. או שלא. מי יודע? אבל זה חלק מהעניין. בקיצור, אני לא יודע איך כל הסיפור הזה באמת יסתיים, הסקפטי שבי לא נותן לי באמת להיסחף עד הסוף. אני עדיין בחרדות במשך רוב המשחק, את המשחק מול מינסוטה סימנתי מזמן בתור trap game ולא טעיתי, אבל איך שזה לא ייגמר - התקופה הזו, הניצחונות האלה והרוח שמלווה אותם הופכים את העונה הזאת למשהו מאוד מיוחד בשבילי, משהו שהוא הרבה מעבר לפוטבול. וזה משהו שלא משנה איך העונה הזאת ואיך הקריירה של טיבו תיראה, אף אחד לא יוכל לקחת.