Dan Chazan
New member
מחשבות.
למסתכל מבחוץ נראה כאילו הסכסוך הישראלי פלשתינאי ניתן לפתרון כמעט מידי. גם הישראלים וגם הפלשתינאים עייפו ממלחמות וההצהרות הפלשתינאיות החל מהצהרותיו של ערפת המנוח על "שלום האמיצים" וכלה בהצהרותיו של אבו מאזן על התנגדות לטרור כאמצעי לגיטימי מחד, ומשאלי דעת קהל בישראל שמצביעים על נכונות לוותר על שטחים תמורת שלום מאידך, מצביעים על האפשרות למצוא דרך שתאפשר לשני הצדדים לחיות בשלום. האמת מאוד רחוקה מהדימוי הזה. תהליך אוסלו שהישגיו היו יצירת מסגרת למדינה פלשתינית הביא למפח נפש רב בשני הצדדים. בצד הישראלי האכזבה מאי הנכונות של הפלשתינים לקיים הסכמים למתן את הטרור שהגיע לשיאו בגל הפיגועים שהובילו לכיבוש מחדש של שטחי הגדה, והדחייה הפלשתינית של הצעות קמפ דייויד והצעות טאבה, הביאו את הישראלים למסקנה שאין שותף לשלום בצד השני ושהפלשתינים לא זנחו אף לרגע את החלום של השמדת ישראל. ההצהרות החוזרות ונשנות של כל מנהיגי הפלשתינים שלא יהיה וויתור על זכות השיבה השלימו את התמונה של גישה פלשתינית בלתי מתפשרת שמטרתה לממש את שיטת השלבים שעליה דיבר ערפת. כל הצעה לקדם את השלום מתקבלת בתגובות מזלזלות ומבטלות המתייחסות לחוסר התוחלת של הסכמים עם הפלשתינים שאינם מסוגלים לקים הסכמים מכל סוג שהוא. בצד הפלשתיני ישנה תמונת ראי כמעט זהה. הפלשתינים מצביעים על התנחלות ישראלית בלתי פוסקת ויצירת מוקדי חיכוך שמטרתם לפגוע באוכלוסיה הפלשתינית בחברון ובמטעי הזיתים. להם ברור שמטרת ישראל היא למשוך את שיחות השלום עד אחרית הימים ובינתיים ליצר עובדות בשטח שימנעו את הקמתה של מדינה פלשתינית שלא תהיה מבותרת בכבישי גישה ישראלים למאחזים והתנחלויות. כיצד הגיע התהליך שהתחיל בקול תרועה רמה לשפל שכזה? אחת הסיבות כנראה נעוצה בעובדה שבגלל הקושי להגיע להסכמה על מצב הקבע בתחילת התהליך, נדחה המשא ומתן לשלב מאוחר בתהליך ואת מקומו תפסו הסכמי ביניים שונים שמטרתם הייתה לבנות "אימון" בין הצדדים. במצב כזה כאשר ישראל מחזיקה את כל הקלפים ואין עליה כל לחץ לוויתורים ברור היה לפלשתינים ובראשם ערפת שבא יבא הרגע שבו יצטרכו להפעיל כוח כנגד ישראל על מנת להימנע מתכתיב ישראלי. ההצעות בקמפ דייויד נתפשו על ידם כתכתיב כזה. התוצאה היתה שערפת ניצל (או יזם) את מה שהם קראו אינטיפדת אל עקצה למטרה זו. כמה חודשים לאחר מכך נערכה וועידת טאבה שבה הגיעה ישראל עם הצעות שהתקבלו בברכה ע"י נציגיו של ערפת. ערפת לעומת זאת בחר לזלזל בהצעות האלה ובמקום להודיע על סיום האינטיפדה בחר להופיע בדאווס ולהקדיש את נאומו לקריאת תיגר על ישראל שאינה מאפשרת לפלשתינים חיים, ללא כל אזכור של ההתקדמות המשמעותית שאליה התייחסו אנשיו בטאבה. הדחייה הזאת הייתה גם סגירת דרך בפני האמריקאים שהציבו את מתווה קלינטון שהייה הבסיס להצעות ברק בטאבה. שרון גם הוא קפץ על העגלה והודיע עוד לפני נצחונו הצפוי בבחירות על דחייה מולטת של הצעות ברק בטאבה. ההמשך היה סדרה של הצעות תיווך אמריקאיות שכולן התקבלו לכאורה ע"י ערפת אבל לא היה לקבלת ההצעות כל הד בשטח. והניסיון של ערפת להתחמש בדרך הים קרה במשך אותה תקופה. שרון שנבחר בינתיים דחה כל אפשרות של המשך המשא ומתן כל עוד לא נפסק הטרור וכך נסתם הגולל על המשך המימוש של תהליך אוסלו.
למסתכל מבחוץ נראה כאילו הסכסוך הישראלי פלשתינאי ניתן לפתרון כמעט מידי. גם הישראלים וגם הפלשתינאים עייפו ממלחמות וההצהרות הפלשתינאיות החל מהצהרותיו של ערפת המנוח על "שלום האמיצים" וכלה בהצהרותיו של אבו מאזן על התנגדות לטרור כאמצעי לגיטימי מחד, ומשאלי דעת קהל בישראל שמצביעים על נכונות לוותר על שטחים תמורת שלום מאידך, מצביעים על האפשרות למצוא דרך שתאפשר לשני הצדדים לחיות בשלום. האמת מאוד רחוקה מהדימוי הזה. תהליך אוסלו שהישגיו היו יצירת מסגרת למדינה פלשתינית הביא למפח נפש רב בשני הצדדים. בצד הישראלי האכזבה מאי הנכונות של הפלשתינים לקיים הסכמים למתן את הטרור שהגיע לשיאו בגל הפיגועים שהובילו לכיבוש מחדש של שטחי הגדה, והדחייה הפלשתינית של הצעות קמפ דייויד והצעות טאבה, הביאו את הישראלים למסקנה שאין שותף לשלום בצד השני ושהפלשתינים לא זנחו אף לרגע את החלום של השמדת ישראל. ההצהרות החוזרות ונשנות של כל מנהיגי הפלשתינים שלא יהיה וויתור על זכות השיבה השלימו את התמונה של גישה פלשתינית בלתי מתפשרת שמטרתה לממש את שיטת השלבים שעליה דיבר ערפת. כל הצעה לקדם את השלום מתקבלת בתגובות מזלזלות ומבטלות המתייחסות לחוסר התוחלת של הסכמים עם הפלשתינים שאינם מסוגלים לקים הסכמים מכל סוג שהוא. בצד הפלשתיני ישנה תמונת ראי כמעט זהה. הפלשתינים מצביעים על התנחלות ישראלית בלתי פוסקת ויצירת מוקדי חיכוך שמטרתם לפגוע באוכלוסיה הפלשתינית בחברון ובמטעי הזיתים. להם ברור שמטרת ישראל היא למשוך את שיחות השלום עד אחרית הימים ובינתיים ליצר עובדות בשטח שימנעו את הקמתה של מדינה פלשתינית שלא תהיה מבותרת בכבישי גישה ישראלים למאחזים והתנחלויות. כיצד הגיע התהליך שהתחיל בקול תרועה רמה לשפל שכזה? אחת הסיבות כנראה נעוצה בעובדה שבגלל הקושי להגיע להסכמה על מצב הקבע בתחילת התהליך, נדחה המשא ומתן לשלב מאוחר בתהליך ואת מקומו תפסו הסכמי ביניים שונים שמטרתם הייתה לבנות "אימון" בין הצדדים. במצב כזה כאשר ישראל מחזיקה את כל הקלפים ואין עליה כל לחץ לוויתורים ברור היה לפלשתינים ובראשם ערפת שבא יבא הרגע שבו יצטרכו להפעיל כוח כנגד ישראל על מנת להימנע מתכתיב ישראלי. ההצעות בקמפ דייויד נתפשו על ידם כתכתיב כזה. התוצאה היתה שערפת ניצל (או יזם) את מה שהם קראו אינטיפדת אל עקצה למטרה זו. כמה חודשים לאחר מכך נערכה וועידת טאבה שבה הגיעה ישראל עם הצעות שהתקבלו בברכה ע"י נציגיו של ערפת. ערפת לעומת זאת בחר לזלזל בהצעות האלה ובמקום להודיע על סיום האינטיפדה בחר להופיע בדאווס ולהקדיש את נאומו לקריאת תיגר על ישראל שאינה מאפשרת לפלשתינים חיים, ללא כל אזכור של ההתקדמות המשמעותית שאליה התייחסו אנשיו בטאבה. הדחייה הזאת הייתה גם סגירת דרך בפני האמריקאים שהציבו את מתווה קלינטון שהייה הבסיס להצעות ברק בטאבה. שרון גם הוא קפץ על העגלה והודיע עוד לפני נצחונו הצפוי בבחירות על דחייה מולטת של הצעות ברק בטאבה. ההמשך היה סדרה של הצעות תיווך אמריקאיות שכולן התקבלו לכאורה ע"י ערפת אבל לא היה לקבלת ההצעות כל הד בשטח. והניסיון של ערפת להתחמש בדרך הים קרה במשך אותה תקופה. שרון שנבחר בינתיים דחה כל אפשרות של המשך המשא ומתן כל עוד לא נפסק הטרור וכך נסתם הגולל על המשך המימוש של תהליך אוסלו.
