הרי אתה נושא את שמי/ נורברט ושטפן לברט
המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים
עם עובד, 2013, 179 עמודים .
תרגם מגרמנית: דן תמיר
וואו. כשביקשתי לקרוא את הספר הזה שיערתי לעצמי שהוא יציף אותי, לא שיערתי עד כמה. אני מתחילה לכתוב סקירה ובאמת שאני לא יודעת מה, בסופו של דבר, אכלול בתוכה. האם ניתן להעריך ספר כזה בצורה 'מקצועית'? רגשית? אינטואיטיבית? לתאר את כל האסוציאציות שהוא עורר? את הרגשות שהוא העלה? מה צריך להיות כתוב כאן כדי שהאנשים יחליטו אם לרוץ לקרוא או להתרחק כמו מאש?
בשנות ה-60 נורברט לברט ראיין את ילדי הנאצים הבכירים (ילדיהם של גרינג, פרנק, הס, בורמן, הימלר,פון שיראך). ארבעים שנה מאוחר יותר מחליט בנו לחזור על הראיונות, וכך למעשה נולד הספר הזה- הוא מורכב מהראיונות שערך האב, מהראיונות החדשים שערך הבן ומהגיגיו של הבן. האם מ ע נ י י ן אותנו מה עלה בגורלותיהם של הילדים הקטנים של המרצחים? האם זה יצר החטטנות? הנקמה?
חשוב לי מאוד לומר שהספר הזה לא נועד לגרום לנו לרחם על הילדים. פחדתי שהציר המרכזי יהיה "תראו אותם, גם להם קשה עם המורשת שהשאירו להם"- אך הספר בכלל לא מתייחס לזה. הספר דן בעין ביקורתית בחברה הגרמנית- בקשר השתיקה שהיא עודדה לגבי השנים האפלות וגם על הילדים עצמם הסופר לא חס- אותם אלה שממשיכים להזדהות עם הוריהם הביולוגיים מוצגים באור שלילי כמנותקים מהמציאות ומהרגשות שלהם.
אביא ציטוט מעמוד 134-135. הוא אומנם לא מחדש, אך מסכם היטב ואני יכולה לומר שממש טלטל אותי:
"סימון ויזנטל אומר שתהיה זו טעות דרמטית גדולה אם נצא מנקודת הנחה שרק אנשים רעים מסוגלים למעשים רעים. אחת התכונות של הנאצים המובילים הייתה שבבית הם היו אנשים חביבים ביותר.... האב מספר : היה לי מזל לא להיות מבוגר יותר, זה שמר עליי מפני דברים איומים...לאיזה מין בן אדם הייתי נהפך אם הגרמנים לא היו מפסידים במלחמה.....אינך יכול לבטוח אפילו בעצמך, אתה מסוגל לכל דבר, גם לנורא מכל, אם הנסיבות החיצוניות דורשות זאת...יש לשמור על כך שלקוד המוסרי שלך יהיה תוקף כללי".
למה בחרתי לצטט דווקא את זה? כי זאת השאלה המרכזית בעיני בכל הנושא. איך קרה דבר כזה (בקלות). האם יכול לקרות שוב? (בקלות!) האם אני כאדם יכולה להיות בטוחה שאני חסינה מפני התנהגות כזאת (לא!) שאלות ותשובות קשות מאוד עורר הספר הזה בחשבון הנפש שעשיתי עם עצמי.
לגבי תוכן הספר- ילדי הנאצים בחרו בשתי דרכי התמודדות- סלידה מוחלטת או הערצה מוחלטת. לגבי הסלידה- זה ברור לי. אני חושבת שגם לי היה קשה מאוד לחיות עם העובדה שהוריי רוצחי המונים. אני מבינה אנשים ש"קברו" את ההיסטוריה המשפחתית, שמעוניינים להתרחק מאור הזרקורים, שהחליפו את שם משפחתם (אגב- אף אחד בספר).
לגבי אהבה- מרואיין אחד מתאר בצורה נוגעת ללב כיצד הוא לא יכול לחשוב על מעשיו של אביו, כיצד הוא שונא את העובדה שאביו היה מסוגל לכך, אך מצד שני הוא זוכר היטב את החיבוק שקיבל לפני השינה, הליטוף, המילה הטובה- אותו אדם חי כל חייו בדואליות הזאת- בין אהבת האב לסלידה מהאדם שהאב הפך להיות.
לגבי אותם ילדים שבחרו בהערצה מוחלטת- בנו של הס, בתו של הימלר. אני באמת לא מצליחה להבין את זה. לא רק שהם ממשיכים לאהוב את האנשים האלה כהוריהם (שזה מובן) אלא הם גם מנסים לעשות איזה טרנספורמציה למציאות, שתתאים למה שהם רוצים, וזה כבר יותר מדי. אני לא מבינה כיצד ניתן לחשוב על הס או על גרינג או הימלר כקורבנות של היטלר. אני רוצה לחשוב שההערצה המוחלטת העיוורת הזו זה הדבר שמחזיק אותם בחיים, כי אילו היו פוקחים את עיניהם למורשת אבותיהם ומסתכלים עליה כמו שהיא- הם פשוט לא היו יכולים לחיות עם עצמם.
ספר מטלטל.