הרי אתה נושא את שמי/ לברט

אינגהס

New member
הרי אתה נושא את שמי/ לברט

הרי אתה נושא את שמי/ נורברט ושטפן לברט
המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים
עם עובד, 2013, 179 עמודים .
תרגם מגרמנית: דן תמיר

וואו. כשביקשתי לקרוא את הספר הזה שיערתי לעצמי שהוא יציף אותי, לא שיערתי עד כמה. אני מתחילה לכתוב סקירה ובאמת שאני לא יודעת מה, בסופו של דבר, אכלול בתוכה. האם ניתן להעריך ספר כזה בצורה 'מקצועית'? רגשית? אינטואיטיבית? לתאר את כל האסוציאציות שהוא עורר? את הרגשות שהוא העלה? מה צריך להיות כתוב כאן כדי שהאנשים יחליטו אם לרוץ לקרוא או להתרחק כמו מאש?

בשנות ה-60 נורברט לברט ראיין את ילדי הנאצים הבכירים (ילדיהם של גרינג, פרנק, הס, בורמן, הימלר,פון שיראך). ארבעים שנה מאוחר יותר מחליט בנו לחזור על הראיונות, וכך למעשה נולד הספר הזה- הוא מורכב מהראיונות שערך האב, מהראיונות החדשים שערך הבן ומהגיגיו של הבן. האם מ ע נ י י ן אותנו מה עלה בגורלותיהם של הילדים הקטנים של המרצחים? האם זה יצר החטטנות? הנקמה?

חשוב לי מאוד לומר שהספר הזה לא נועד לגרום לנו לרחם על הילדים. פחדתי שהציר המרכזי יהיה "תראו אותם, גם להם קשה עם המורשת שהשאירו להם"- אך הספר בכלל לא מתייחס לזה. הספר דן בעין ביקורתית בחברה הגרמנית- בקשר השתיקה שהיא עודדה לגבי השנים האפלות וגם על הילדים עצמם הסופר לא חס- אותם אלה שממשיכים להזדהות עם הוריהם הביולוגיים מוצגים באור שלילי כמנותקים מהמציאות ומהרגשות שלהם.

אביא ציטוט מעמוד 134-135. הוא אומנם לא מחדש, אך מסכם היטב ואני יכולה לומר שממש טלטל אותי:
"סימון ויזנטל אומר שתהיה זו טעות דרמטית גדולה אם נצא מנקודת הנחה שרק אנשים רעים מסוגלים למעשים רעים. אחת התכונות של הנאצים המובילים הייתה שבבית הם היו אנשים חביבים ביותר.... האב מספר : היה לי מזל לא להיות מבוגר יותר, זה שמר עליי מפני דברים איומים...לאיזה מין בן אדם הייתי נהפך אם הגרמנים לא היו מפסידים במלחמה.....אינך יכול לבטוח אפילו בעצמך, אתה מסוגל לכל דבר, גם לנורא מכל, אם הנסיבות החיצוניות דורשות זאת...יש לשמור על כך שלקוד המוסרי שלך יהיה תוקף כללי".

למה בחרתי לצטט דווקא את זה? כי זאת השאלה המרכזית בעיני בכל הנושא. איך קרה דבר כזה (בקלות). האם יכול לקרות שוב? (בקלות!) האם אני כאדם יכולה להיות בטוחה שאני חסינה מפני התנהגות כזאת (לא!) שאלות ותשובות קשות מאוד עורר הספר הזה בחשבון הנפש שעשיתי עם עצמי.

לגבי תוכן הספר- ילדי הנאצים בחרו בשתי דרכי התמודדות- סלידה מוחלטת או הערצה מוחלטת. לגבי הסלידה- זה ברור לי. אני חושבת שגם לי היה קשה מאוד לחיות עם העובדה שהוריי רוצחי המונים. אני מבינה אנשים ש"קברו" את ההיסטוריה המשפחתית, שמעוניינים להתרחק מאור הזרקורים, שהחליפו את שם משפחתם (אגב- אף אחד בספר).
לגבי אהבה- מרואיין אחד מתאר בצורה נוגעת ללב כיצד הוא לא יכול לחשוב על מעשיו של אביו, כיצד הוא שונא את העובדה שאביו היה מסוגל לכך, אך מצד שני הוא זוכר היטב את החיבוק שקיבל לפני השינה, הליטוף, המילה הטובה- אותו אדם חי כל חייו בדואליות הזאת- בין אהבת האב לסלידה מהאדם שהאב הפך להיות.
לגבי אותם ילדים שבחרו בהערצה מוחלטת- בנו של הס, בתו של הימלר. אני באמת לא מצליחה להבין את זה. לא רק שהם ממשיכים לאהוב את האנשים האלה כהוריהם (שזה מובן) אלא הם גם מנסים לעשות איזה טרנספורמציה למציאות, שתתאים למה שהם רוצים, וזה כבר יותר מדי. אני לא מבינה כיצד ניתן לחשוב על הס או על גרינג או הימלר כקורבנות של היטלר. אני רוצה לחשוב שההערצה המוחלטת העיוורת הזו זה הדבר שמחזיק אותם בחיים, כי אילו היו פוקחים את עיניהם למורשת אבותיהם ומסתכלים עליה כמו שהיא- הם פשוט לא היו יכולים לחיות עם עצמם.

ספר מטלטל.
 

ILet

New member
סקירה מעניינת מאד. המראה שהסופר מציב

מול עינינו לא מקלה על ההתמודדות. אצטרך לאסוף כוחות נפש כדי לקרוא את הספר הזה.
 

Tנקר בל

New member
המלצה מעניינת

נשמע ממש ספר חובה. הוא הוזכר בפורום בעבר, כמדומני שעל ידי יובל, וכבר אז רציתי לקרוא אותו. הסקירה שלך מחזקת את הרצון במידה כזו שמתחשק לי ללכת ברגע זה לספריה לבדוק אם הוא נמצא בה
 

Y. Welis

New member
תודה על הסקירה

רק 2 דברים -

הבת של הימלר שינתה את שמה בסוף. לא היתה לה ברירה כי זרקו אותה מכל מקום עבודה.

* בעניין ה'יכול לקרות לכל אחד' - הדעה הזו מושמעת בעשורים האחרונים, מצד היסטוריונים שונים (יותר זרים מאשר ישראליים). יש לי איתה בעיה כי היא בהכרח מביאה להורדת ה*אשמה* -

כי אם כל אחד יכול להיות נאצי, אז אין ייחוד במי שהיה נאצי, או בנאציזם, או בשואה כאירוע ייחודי (והייחודיות שבשואה נמצאת גם תחת מתקפה באותם עשורים).

ואם כל אחד היה נעשה כזה בהינתן התנאים, אז השואה היא תוצאה של צירוף מקרים בלתי-נשלט, לא-רצוני ועל כן גם *לא-מתוכנן-מראש ולא-מכוון* - כלומר פחות חמור מכפי שהוא נתפש; כי במשפט (והמוסר) המערבי, פשע מתוכנן תמיד חמור יותר מפשע אקראי או מקרי.

כך שכדאי להיזהר מההנחה הזו וממי שמנסים לטעון את זה, כי מטרתם הסופית (בהכרח), היא להוריד מאשמת הפושעים ולרדד את הייחוד שבשואה.
 

Arana

Active member
מנהל


זה בהחלט נשמע כמו נושא מטלטל, והתייחסת לשאלה שעלתה בי כשהתחלתי לקרוא את הסקירה - האם המחבר ירצה לגרום לקורא לרחם על הילדים.
אני לא מקנאה בקונפליקט הקשה שהם עברו בין זיכרון דמות האב הפרטי האהוב שלהם לבין ההכרה במעשיו. לגמרי לא הייתי רוצה להיות במקומם.
 
למעלה