עונה
קצת קשה לענות על השאלה איזה ספר הכי אהבתי, כי היו הרבה... בארץ סין של לאה גולדברג. צפרדי וקרפד זו נוסטלגיה רצינית, אבל אני לא זוכרת אם הקריאו לי או שאני קראתי לאחים שלי...
גם הילדונת שלי אוהבת המון ספרים, כל פעם היא "נדבקת" לספר אחר למשך שבועיים, ואז מחליפה. בכלל, ספרים זה הדבר שהיא הכי אוהבת.
הולך אצלנו טוב - צפרדי וקרפד, טרופותי, מיץ פטל, לקוף יש בעיה, הכבש הששה עשר, ועוד ועוד...
אני חושבת שכשהילדונת תלמד לקרוא היא לא תשאל אותנו אם אנחנו רוצים לקרוא לה או לא, אלא תרצה רק לבד
יש לקוות שעד אז יהיו לה אחים ונוכל לקרוא להם, והיא בטח תבוא לשמוע גם כמו שילדים תמיד עושים.
אנחנו לא ממש ממחיזים או עושים קולות, אבל גם לא קוראים מונוטוני. משנים קצת את הטון בהתאם אבל לא ממש עושים מזה הצגה - שהסיפור ידבר בעצמו. זה גם עובד - הילדונת מבינה לבד וכשהיא "קוראת" לבד (כלומר מדפדפת ומדקלמת בעל פה) היא מבינה מה צריכה להיות האווירה ועושה את זה הרבה יותר דרמטי מאיתנו.