פאקקקקקקקקקקקקק
אמלה, אני לא יודעת לתאר איך אני מרגישה עכשיו. מערבולת של מיליון רגשות ומחשבות. כרגע סיימתי לצפות בפרק ואמל'ההה
-זה היה פרק מדהים! הקטע בסוף שהוא אומר שהוא חוזר הביתה, והוא עומד ביחד עם כל ה12 הדוקטורים האחרים-פאקפאקפאק.
-"I dont wanna go" לאלאלאלא! לא עושים את זה
שוב!. פעם אחת הייתה מספיקה, שברה לי את הלב. הפעם הזאת הרגה אותי.
-העיניים של קפלדי!!
נראה לי זה היה רמז לזה שהיו שם יותר מ13 דוקטורים. שגם כל אלו מהעתיד הגיעו. אומייגד אקלסטון
-המשאף שלי סלב!
סתם, התלהבתי כל הפרק.
-הקטע שנכנסים לציור שהפצצה עומדת להחריב את לונדון, ורואים את שלושתם עומדים-וואו.
-קלרה
בדיוק לפני הפרק חשבתי לעצמי כמה אני לא הכי מתחברת אליה, ו-וואו, חוזרת בי לחלוטין.
-דיווידדדד
אהובי, אהובי, אהובי. נכון שהוא היה קצת "חלבי" אבל עדיין אדיר. בכל זאת, הפוקוס היה על מאט. אבל עדיין הוא היה נפלא, והקטעים שלו ושל מאט
-אני חייבת לציין שהפרק הפתיע אותי לגמרי. חשבתי שהדוקטור של הארט יהיה איזה יצור אכזר ושפל שהם מנסים לעצור, ואני אוהבת את הטוויסט. למרות שמעכשיו זה אומר שמאט הוא הדוקטור ה12, דיוויד הוא ה11 והלאה והלאה (ועכשיו אני מסכימה עם קלרה, פרק 11 הוא הכי טוב^^).
-ווואוווו תחשבו על זה. הדוקטור חוזר הביתה. סוף סוף הזדמנות למעריצים החדשים להכיר את גאליפריי, ועוד אדוני זמן. זה נפלא. אחרי שבע עונות שבהם היה לנו דוקטור בודד ועצוב, הם מחדשים את הסדרה לגמרי. רק סדרה כמו דוקטור הו יכולה לעשות דבר כזה ולצאת מיזה בחייםD:
-נכון שהסוף קצת "Just for today, everybody lives!" אבל אהבתי את זה. למרות הפער העצום שנפער בעלילה- האם אקלסטון הוא הדוקטור שלחץ על הכפתור או הדוקטור שחושב שהוא לחץ על הכפתור? הכל משתנה פתאום. לצפות בעונות הישנות של הסדרה החדשה כבר לא יהיה אותו דבר.
-אויש, איזה אדיר. נכון שלא היה הרבה אקשן-אבל אהבתי את זה כי הם פיצו בהרבה עם דברים אחרים. כל הקטעים של השלישייה
ובילי! הרגע שהיא ודיוויד היו אחד ליד השני, וכל רגע אחר שלה. ממש אהבתי שהיא לא חזרה כ"רוז" וגם לא ממש כ"באד וולף".
-הייתה מאוד חסרה לי נוכחות של עוד מלווה מהעבר. משהו שייאזן את קלרה מול השלישייה.
- נשבעת שהיו לי דמעות. אני לא בוכה בקלות, אז הן לא ממש ייצאו, אבל הפרק הזה ריגש אותי ברמה אחרת- שכל הדוקטורים באו להציל את גאליפריי, הקטע בסוף שהם עמדו בשורה (ושמו את הראשון מאחורה, נכון שאולי לא היה להם מקום בפריים, אבל זה מקום של כבוד, רבותיי). הקטע שמאט אומר "אני חוזר הביתה". אוי
-אני לא עדיין לא מעכלת את הפרק הזה. וזה ממש רשומות ראשוניות מלאות אקסטזה והתרגשות. ראיתי את הפרק בחושך ושקמתי הדלקתי את האור והייתי במן "מהההה!!?" אבל רבאק, זה היה נפלא, זה היה יותר טוב מהמצופה, לגמרי עומד בסטנדרטים לספיישל 50, אם תשאלו אותי.