אז ככה...
כשקראתי את ההודעה שלך האינסטיקנט הראשוני שלי היה שכן, אני מרגישה לא בנוח בגלל שהעיסוק באיפור הוא שטחי.
ואז חשבתי על תחביבים אחרים, שלי ושל אנשים שאני מכירה, ואני לא חושבת שאיפור זה יותר שיטחי משמיעה של אודיו בוקס מג'אנר פנטזיה, רקמה, שיטוטים בפייסבוק, קנייה של ספרי אמנות, קריאה של בלוגים בכל מיני נושאים, ציור על כלים מפורצלן, משחק עם כלבים.
גם חברים שלי לא מתהדרים ברובם בתחביבים עמוקים במיוחד - צפייה במשחקי ספורט, איסוף ובניית דגמים מלגו (כן, כן), סרטים, טלוויזה, בישול או הליכה מרובה למסעדות גורמה, מסיבות, ביליארד, ויסקי גורמה וכו' וכו'
ניסתי להבין מה זה תחביב בכלל ולמה העיסוק באיפור נראה לי שיטחי בהשוואה לקריאה של ספר.
דבר ראשון, הגעתי למסקנה שלתחביב יש 2 מטרות עיקריות - האחת היא להשקיע זמן, כסף ומאמץ במשהו שנראה כביכול מיותר, ב"עצמינו" ולא באנשים אחרים בגלל שהמשהו הזה גורם לנו הנאה.
השניה היא שלרוב תחביבים מקשרים אותנו לאנשים אחרים עם אותו תחום עניין. לפעמים הנושא הזה מקרב אותנו לאחרים בצורה הרבה יותר חזקה, בכיוונים מסוימים ממי שאנחנו מגדירים כחברים קרובים (אבל מתראים איתם לעיתים רחוקות והשיחות הם בעיקר עידכונים).
מבחינתי, איפור בהחלט ממלא כרגע את הצורך הזה בצורה מאוד מלאה.
ועכשיו למבוכה - אני לא יודעת אם זה זהה אצל כולם, אבל אני לפחות אף פעם לא החשבתי את עצמי כ-Girly Girl תמיד היו לי חברים בנים ולא ממש התעניינתי באיפור, בגדים וכו'. באיזשהו מקום היתה לי גאווה בזה. אני חושבת שחברתית (זהירות, משנה פמיניסטית לפניך) יש איזו מין תפיסה שאו שמישהי היא אישה, או שהיא בן-אדם - אוביקט או סוביקט. ויש כל מיני נקודות מפנה בחיים בהם אנחנו "אמורות" לבחור האם להיות אדם או אישה - למשל לבחור להשאר עם הילדים בבית או להמשיך בקידום הקריירה.
באיזשהו מקום, אני מרגישה שעיסוק באיפור, או בנעליים או בקריאה של ווג, חותרת כנגד מאמץ שלי (ושל כמה דורות של נשים) להפסיק להגדיר את עצמן כ"אישה" ולהתחיל להגדיר את עצמן כ"אדם". שאני איכשהו דוחפת את עצמי לקריקטורה של "בחורה" ושאם אני "בחורה" אני לא יכולה גם לעשות דברים "לא נשיים".
אני מאוד מרגישה את זה (זהירות, יותר מידי מידע על החיים הפרטיים שלי) ביחסים שלי עם בעלי. כשהכרנו, התלבשנו כל יום אותו דבר - ג'ינס וטי שירט. לא התאפרתי ושיגרת הטיפוח שלנו היתה זהה (צחצוח שיניים, מקלחת, גילוח, מקדם הגנה בקיץ) ועכשיו הוא מאוד מתבאס שפתאום לוקח לי חצי שעה להתארגן ושאני משנה דברים במראה כל הזמן. השבוע הזה לא התאפרתי בכלל חוץ מהיום וכל יום הוא אמר לי איזה 10 פעמים "איך יפה לך בלי איפור".
לדעתי זה לא כל כך משנה לו ויזואלית, אלא הוא מרגיש שבגלל שיש לי תחביב שממש לא קשור אליו, שאני מוציאה עליו זמן וכסף, אני יוצרת איזשהו מרחק בינינו שלא היה שם קודם. מה גם שתמיד מפחיד לראות בן זוג משתנה.
אצלינו זה אפילו יותר מזוגות אחרים, גם בגלל שאנחנו עובדים יחד ומבלים כמעט את כל היום יחד, וגם בגלל שהרבה ממה שכיף לי באיפור זה הקריאה בבלוגים בעברית וההרגשה שיש לי אוסף חברות בארץ. והוא לא קורא עברית, והוא יודע שאני מתגעגעת לישראל, אבל לא ממש יכול להבין את הגעגוע ואת הדרך בא דווקא איפור ודווקא קבוצות פייסבוק ופורומים ובלוגים מאפשרים לי להרגיש שאני כמעט נוכחת בחיי היום-יום בארץ.
טוב, אמרתי שזה יהיה ארוך, אבל איכשהו לא צפיתי את ההתפרקות האמוציונלית בסוף. עכשיו אזיל איזו דמעה ואלך לחדש מסקרה...
כשקראתי את ההודעה שלך האינסטיקנט הראשוני שלי היה שכן, אני מרגישה לא בנוח בגלל שהעיסוק באיפור הוא שטחי.
ואז חשבתי על תחביבים אחרים, שלי ושל אנשים שאני מכירה, ואני לא חושבת שאיפור זה יותר שיטחי משמיעה של אודיו בוקס מג'אנר פנטזיה, רקמה, שיטוטים בפייסבוק, קנייה של ספרי אמנות, קריאה של בלוגים בכל מיני נושאים, ציור על כלים מפורצלן, משחק עם כלבים.
גם חברים שלי לא מתהדרים ברובם בתחביבים עמוקים במיוחד - צפייה במשחקי ספורט, איסוף ובניית דגמים מלגו (כן, כן), סרטים, טלוויזה, בישול או הליכה מרובה למסעדות גורמה, מסיבות, ביליארד, ויסקי גורמה וכו' וכו'
ניסתי להבין מה זה תחביב בכלל ולמה העיסוק באיפור נראה לי שיטחי בהשוואה לקריאה של ספר.
דבר ראשון, הגעתי למסקנה שלתחביב יש 2 מטרות עיקריות - האחת היא להשקיע זמן, כסף ומאמץ במשהו שנראה כביכול מיותר, ב"עצמינו" ולא באנשים אחרים בגלל שהמשהו הזה גורם לנו הנאה.
השניה היא שלרוב תחביבים מקשרים אותנו לאנשים אחרים עם אותו תחום עניין. לפעמים הנושא הזה מקרב אותנו לאחרים בצורה הרבה יותר חזקה, בכיוונים מסוימים ממי שאנחנו מגדירים כחברים קרובים (אבל מתראים איתם לעיתים רחוקות והשיחות הם בעיקר עידכונים).
מבחינתי, איפור בהחלט ממלא כרגע את הצורך הזה בצורה מאוד מלאה.
ועכשיו למבוכה - אני לא יודעת אם זה זהה אצל כולם, אבל אני לפחות אף פעם לא החשבתי את עצמי כ-Girly Girl תמיד היו לי חברים בנים ולא ממש התעניינתי באיפור, בגדים וכו'. באיזשהו מקום היתה לי גאווה בזה. אני חושבת שחברתית (זהירות, משנה פמיניסטית לפניך) יש איזו מין תפיסה שאו שמישהי היא אישה, או שהיא בן-אדם - אוביקט או סוביקט. ויש כל מיני נקודות מפנה בחיים בהם אנחנו "אמורות" לבחור האם להיות אדם או אישה - למשל לבחור להשאר עם הילדים בבית או להמשיך בקידום הקריירה.
באיזשהו מקום, אני מרגישה שעיסוק באיפור, או בנעליים או בקריאה של ווג, חותרת כנגד מאמץ שלי (ושל כמה דורות של נשים) להפסיק להגדיר את עצמן כ"אישה" ולהתחיל להגדיר את עצמן כ"אדם". שאני איכשהו דוחפת את עצמי לקריקטורה של "בחורה" ושאם אני "בחורה" אני לא יכולה גם לעשות דברים "לא נשיים".
אני מאוד מרגישה את זה (זהירות, יותר מידי מידע על החיים הפרטיים שלי) ביחסים שלי עם בעלי. כשהכרנו, התלבשנו כל יום אותו דבר - ג'ינס וטי שירט. לא התאפרתי ושיגרת הטיפוח שלנו היתה זהה (צחצוח שיניים, מקלחת, גילוח, מקדם הגנה בקיץ) ועכשיו הוא מאוד מתבאס שפתאום לוקח לי חצי שעה להתארגן ושאני משנה דברים במראה כל הזמן. השבוע הזה לא התאפרתי בכלל חוץ מהיום וכל יום הוא אמר לי איזה 10 פעמים "איך יפה לך בלי איפור".
לדעתי זה לא כל כך משנה לו ויזואלית, אלא הוא מרגיש שבגלל שיש לי תחביב שממש לא קשור אליו, שאני מוציאה עליו זמן וכסף, אני יוצרת איזשהו מרחק בינינו שלא היה שם קודם. מה גם שתמיד מפחיד לראות בן זוג משתנה.
אצלינו זה אפילו יותר מזוגות אחרים, גם בגלל שאנחנו עובדים יחד ומבלים כמעט את כל היום יחד, וגם בגלל שהרבה ממה שכיף לי באיפור זה הקריאה בבלוגים בעברית וההרגשה שיש לי אוסף חברות בארץ. והוא לא קורא עברית, והוא יודע שאני מתגעגעת לישראל, אבל לא ממש יכול להבין את הגעגוע ואת הדרך בא דווקא איפור ודווקא קבוצות פייסבוק ופורומים ובלוגים מאפשרים לי להרגיש שאני כמעט נוכחת בחיי היום-יום בארץ.
טוב, אמרתי שזה יהיה ארוך, אבל איכשהו לא צפיתי את ההתפרקות האמוציונלית בסוף. עכשיו אזיל איזו דמעה ואלך לחדש מסקרה...