נשואה מאוד1
New member
נשואים. 9 שנים. 3 ילדים מקסימים. 2 אנשים יפים מבפנים ומבחוץ.
אחד כלפי השנייה הטוב והיופי מטשטשים.
מהמקור במרכז. כשהתחתנו עברנו לסביבה שונה מבחינה מנטלית. כאן הבעל הוא באמת בעלה של האישה לא באמת שותף. ישנם בגדול תפקידים מוגדרים.
כשיש רגעי אושר הכל מצוין. זוג מהשמיים כמו שאומרים - שיחות, צחוק, שיתוף, סקס מעולה בתדירות גבוהה, משיכה, הערצה, הערכה, כבוד, מילים יפות.
וכשמגיע זמן הקרבות - מריבות מטורפות שמתפתחות מכלום בערך ומתפרצות בשניה. צרחות. השלכת חפצים. ביטול חוקים. גבולות שנפרצים ממריבה למריבה. שתיקות כבדות. קללות עד כדי איומי גירושין ואיחולי מוות אחד לשניה. היעלמויות לשעות בלי יצירת קשר ומבלי לענות. הצקות עם כוונה לגרום לאחר לסבול. לעיתים נדמה שאלימות פיזית זה רק עניין של זמן.
נהיה לא טוב. כבר שנתיים בהערכה גסה. רגעי האושר לעומת העצב מצטמצמים.
אהבה גדולה יש שם. יודעת שהדדי.
עכשיו אנחנו בעת מלחמה. מריבה מיום א ערב. אין תקשורת. אבל אין לי כבר אוויר. אין לי אנרגיות לנסות לשקם. אז אני שותקת וכשההצקות עוברות את הסף אני מגיבה בציניות או בהטחת עלבונות כי גם לריב כמו שאנחנו רגילים אין לי כוחות.
זכרונות של מריבות ומקרים מהעבר מהדהדים בראשי. אין פתאום מקום שם בראש שלי לזכרונות טובים ויש. המון.
לא ככ יודעת מה לעשות.
