לא מבין מה קשה פה להבין?
היא מתארת שגרה יומיומית של מריבות על שטויות.
אני עד שזה גם קורה אצלנו .
אמנם לא מגיעים לצווחות, או לקללות, או להצקות מכוונות, אבל לצעקות מגיעים גם מגיעים.
וחסר נושאים לריב עליהם ? גם בלי לחפש , החיים מביאים לנו אותם בצרורות.
לא תלית כביסה . לא הורדת מהחבל. לקחת את הכובע של הילד .
זה הסגנון. אמרתי כבר שטויות ?
במקום לחקור אותה על הסיבות של המריבות, צריך לנסות להבין אם הגיעו לנקודת אל חזור.
כי אם זה גובל בצווחות ואיחולי מוות, והיעלמויות ארוכות, יש גם כבר שנאה שם (קשה לי לכתוב את זה, אבל אפילו לשונאי אני לא מאחל למות )
הייתי רוצה לקרוא באמת עצות פרקטיות, ומדד של הדברים.
כי באמת אי אפשר לדעת איך הדשא של השכן נראה מבחוץ.