לגמרי מבינה אותך
אני גם מסובכת עכשיו עד מעל הראש עם ראיונות עבודה וכל היום אני אוכלת על זה סרטים, במיוחד שכל הזמן מתקילים אותי בשאלות על עצמי שאין לי מושג איך לענות עליהן. וכמו שהדס ניסחה את זה במדויק, פחד מזה שיקבלו, ופחד מזה שלא יקבלו.
אני אמליץ מה שאמרו כאן ומה שאומרים לי, אבל למרבה הצער זה easier said than done
אבל כן אני תנסי לזכור (וגם אני אנסה) שבמקרה הגרוע ביותר - לא תקבלי את העבודה אבל זה יהיה נסיון טוב ותבואי רגועה יותר להזדמנות הבאה,
ובמקרה השני הגרוע, כלומר שתתקבלי ואחרי כמה זמן תגלי שזה לא מתאים לך - תמיד אפשר לעזוב.
ומכל תפקיד לומדים משהו, גם אם הוא לא התאים לך. שזה תמיד טוב.
אבל גם מאוד יכול להיות שכמו שאמרת, זו תתגלה להיות עבודה מצוינת עם צדדים קסומים, אז אולי כדאי לא להעסיק את הראש במה אם ומה אם לא אלא פשוט לתת את הצ'אנס ולראות מה יהיה.
בקיצור, אופטימיות
לא יודעת אם אתן זוכרות אבל לפני כמה זמן התלבטתי אם להסכים לדבר בשם הפקולטה בטקס יום הזכרון, אז בסוף הלכתי על זה. תכננתי לשבת ולכתוב משהו בפסח אבל כמובן שזה לא קרה ואז התחלתי להילחץ עם עצמי שלמה בכלל הייתי צריכה את זה וחבל שלא אמרתי לא תודה וזהו, אבל בסוף כתבתי (מודה שאת הרוב לקחתי מכל מיני נאומים של אנשים אחרים, אבל מה לעשות אני לא יודעת לכתוב דברים כאלה, וכן קצת הוספתי מעצמי וערכתי והכל
), והתאמנתי ביום שלפני הטקס על להקריא בקול ולאט, ואז גם גיליתי שאני זוכרת את הרוב אז אני אפילו לא צריכה להסתכל מלא על הדף. הטקס עצמו היה קטן אבל מרגש, מהסטודנטים לא היה אף אחד שאני מכירה כי זה היו רק אלו שמקבלים את מלגות ההנצחה ולא היו עוד מהכיתה שלי (מה שהקל על המבוכה), אבל היו המשפחות השכולות וזה היה מדהים לראות כמה שהן כמו משפחה אחת גדולה ובקשר אחד עם השני, לוקח גם זמן עד שנופל האסימון שרוב הנופלים נפלו במלחמת יום הכיפורים, כלומר המשפחות באות לטקס הזה במשך 40 שנים!
בקיצור, עבר בשלום ובסופו של דבר אני שמחה שיצאתי מהקומפורט זון שלי ועשיתי את זה. שזה קצת מתחבר לגישת הנו-ננסה-מה-הדבר-הכי-גרוע-שיכול-לקרות שהזכרתי למעלה ואני מנסה לאמץ...