חשבתי שזה יהיה פירוט מיותר
אבל הנה זה בא:
היא חתכה ירקות לארוחת ערב, אני ביקשתי מזהר לבוא להחליף טיטול. זהר אמרה "מלפפון" וחמותי קראה לה אליה ונתנה לה מלפפון.
ואז, בעודי מחליפה לזהר טיטול, היא מכריזה: קלקלתי, אבל לא נורא, כי מחר היא תשכח ויעבור לה.
ניסיתי להבין מה בדיוק היא קלקלה, ומה היה אמור להפריע לי, ולא הבנתי. אז שאלתי מניין זה בא, כי לא אמרתי כלום. "אבל יכולת להגיד" "אבל לא אמרתי" "אבל אני רגילה".
בשלב הזה, אני מודה, סבלנותי לשטויות האלה פקעה. מראש היא לא רבה. ואמרתי לה: תשמעי, הסרטים שאת מריצה לעצמך בראש, הם עניין שלך ובעיה שלך. אני לא כפופה להם.
שבוע אחר כך נפגשנו ל"על האש" ביער ליד יוקנעם, עם גיסי ואשתו. הילדות שיחקו במתקנים, כולם אכלו, היה ממש כיף. נתנו להן לשחק איתה, והיינו שם ברקע, למקרה שצריכה עזרה (בכל זאת, מתקנים גבוהים והיא נמוכה, הן שתיים והיא אחת... בעיקר האישלי עזר על תקן תוספת גובה).
בסיום, בעודנו הולכים לרכב, היא סיפרה כמה היא נהנית איתן, ואז הוסיפה: ואני מוכרחה להגיד שהן נהנות איתי. חייכתי. אז היא אומרת: אני אומרת, כי את לא אומרת. שוב לא הבנתי מניין זה בא, ואמרתי לה: תשמעי, אני יודעת שאת מנסה להגיד משהו מאחורי, אז יאללה, תגידי כבר. אז היא אמרה "שלא תהיי נגדי". די, סופשבוע אחרון של הביקור. לא הערתי על כלום, ראינו אותך המון, מה לעזאזל?!
סבלנותי פקעה סופית ואמרתי לה: בסוף, מרוב שאת מתנהגת אלי כאילו אני נגדך, זה יהיה נכון. שוב ציטטתי את סבתי ז"ל.
אני הרי יודעת מצויין לאן כל זה הולך. זה הולך לשני כיוונים:
א. אם אפשר לראות את החצי הריק של הכוס, למה להסתכל אל החצי המלא? אם אפשר להיות קורבן, למה להנות?
ב. אם אני אתבכיין מספיק, כולם יתאמצו שאני ארגיש טוב, ויעשו בשבילי את כל העבודה בתקשורת ובקשר.
אז זהו, שאני סיימתי לעשות את העבודה באופן חד צדדי, ולהתאמץ שאנשים ירגישו טוב כשהם לא מתאמצים בשביל עצמם. רוצה להרגיש רדופה? בבקשה.