כשהייתי בתחילת התיכון, מורתי האהובה לביולוגיה סיפרה לנו
שבים-אשקלון יש יצורים זערוריים זרחניים, מעין גחליליות-של-מים, ובלילה כל הים זוהר מהם. הסיפור הזה נכנס ישר ללבי. בעלומיי חיזר אחריי איזה בחור, ואני אמרתי לו: בוא ניסע בלילה לחוף ים ונשב שם מול הים. כמובן לא יכולנו לנסוע לחוף אשקלון, אלא לאחד מחופי ת"א. הוא, יצור בלתי רומנטי בעליל, פרש שמיכה על החול (אני אוהבת מאד את חול הים הלבן כשלעצמו), ואני "שיתפתי פעולה" נגד רצוני, וישבנו על השמיכה.
היה קר וחשוך. ושום גחליליות ושום בטיח. פתאום הופיעה מאי שם קבוצת שוטרים , אלה כנראה מסיירים בקביעות את החופים בלילה. הם האירו עלינו בפנס. היה לי חארה.
אני זוכרת את הזמן שישבנו שם כאחת החוויות המאכזבות והבלתי נעימות ביותר שהיו לי עם אנשים.