אני חושבת שאי אפשר להסיק ממוצר אחד
קולגייט אצלך אולי זול יותר, אבל פלפל יותר יקר..
יש פערי מחירים אדירים בישראל שחיים יחד זה לצד זה. בזמן שאני קונה קילו עגבניות ב1.90 שח, בסופר שנמצא ממש ליד, באותה עיר, מוכרים עגבניות ב5.90 שח לקילו. וזה ממש לא מצב יוצא דופן. אני מסתובבת המון, משווה מחירים, לצערי עם כל הסניליות שלי, מחירים זה משהו שאני זוכרת לעד.. יש פערי מחירים גדולים מאד בישראל, ואנשים מעדיפים להתעלם מהם, להתכחש להם, להקטין אותם בדמיונם, להסביר לעצמם זה שווה את העוד 5 דקות נסיעה ברכב לחנות ליד.
ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב לך את זה.
כי אם גם בחנות הזו וגם בחנות שלידה יש תורים ארוכים ושתיהן משגשגות (ואצלנו, בטווח של כ15 דקות נסיעה ברוטו יש כ10 סופרים גדולים או יותר שמתחרים זה בזה) אז יש מי שקונה, למרות שאצל המתחרה יותר זול. יש מי שמוכן לשלם. ואם יש מי שוכן לשלם, יהיה מי שמוכן לקחת. זה רק הגיוני, לא?
לא יודעת איפה את מכירה המון שקונים ביד 2 באינטרנט. להיפך, מבין מכרי, אלו שהתברגנו, אני המוזרה, יוצאת הדופן, שקונה ביד 2 או אפילו לוקחת מאגורה (לא רק נותנת). כמו שאני רואה את זה סביבי, יש דברים מאד ספציפיים שקונים יד שניה (כמו סמארטפונים), אבל בשוטף העיצה לקנות יד שניה נחשבת בעיקר עבור אנשים שידם אינה משגת לקנות יותר מזה. סטודנטים למשל. מי שמתברגן קונה כבר את כל הריהוט חדש, את כל מכשירי החשמל חדשים, שלא לדבר על בגדים וכד'.. זה מה שאני מכירה סביבי. ואני מנסה לעבור על חברי שחיים במיינסטרים, לא עולה בדעתי פעם אחת שדיברנו על קניות ביד2 כאופציה אמיתית ושהם ציינו שהם קנו מוצר זה או אחר משם. אפילו לא שיחה אחת שכזו, גם אם אנשים עושים את זה, זה לא בשיח התרבותי, לפחות לא סביבי, והאמת שאני גם לא רואה את זה בפורום. אני רואה הרבה מאד אנשים שמספרים שקנו לעצמם מוצר חדש זה או אחר, לא זכור לי כרגע אנשים שסיפרו שהתחדשו בזה או אחר מאתר יד 2 או מאתר אגורה.
בישראל יש שכבה של אנשים מאד עשירים, ואולי אני רגישה לזה יותר כי עד לא מזמן חייתי לא רחוק מהם וחוויתי את הפזרנות העצומה של אנשים שיש להם את היכולת הכספית לחיות בלי לחשב הוצאות בכלל. ההסבר היחיד שלי לעצמי לאיך זה קורה, זה שיש פער גדול אצלם בין עלויות התפעול של העסק שלהם לבין מה שהם גובים, אחרת ממה הם יכולים להרשות לעצמם כזו רמת חיים? כשאני רואה בעל אולם חתונות או בעלת רשת בגדים חיים באמת חיים שאני לעולם לעולם לא אגיע אליה, אני מבינה שהכסף שאנחנו משלמים על מנת חתונה ועל חולצה בקניון, לא הולך כולו לאיכות המוצר או לשכירות, חלק ממנו מממן רמת חיים רהוותנית של העוסקים בתחום. את החלק הזה כל אחד מאיתנו מממן כשהוא מוכן לשלם את המחירים הללו. אם נקנה פחות חולצות ונחגוג באופן פחות גרנדיוזי, אנחנו עצמנו נביא לירידת מחירם. היצע וביקוש. אולי המחיר עדיין ישאר פי 2 יותר מאירופה בגלל המיסוי, אבל הוא לא יהיה פי 4 בגלל הרווח של בעל המותג (ובעלי הקניון שמרשים לעצמם לעלות מחירים מאותה סיבה וכך הלאה, שרשרת שלמה של אנשים שמרוויחים כי אני מוכנה לשלם).
אני חושבת שמחאת הקוטג' היתה מגוחכת!
אתה לא יכול להתלונן על קוטג' שעולה 8 שח בזמן שאתה קונה כל שנה את הסמארטפון החדש ביותר, מחליף את הרכב כל 3 שנים, מפרנס מדינה שבה יש סדרה של מסעדות יוקרה שחלקן יותר יקרות ממסעדות יוקרה מקבילות בעולם וכולן משגשגות.
למה מגוחך?
כי המאבק לא צריך להיות על ה8 שח של הקוטג', הוא צריך להיות על ה350 שח של החולצה בקניון. אגב, בניגוד גמור לקוטג' שהוא מזון, ואנחנו לא באמת יכולים לחיות בלי מזון בכלל, הרי שלשבות מלקנות בגדים חדשים שנה שלמה אנחנו בהחלט יכולים (אני נותנת פטור מבגדים תחתונים). תארי לעצמך שאזרחי המדינה היו מחליטים לא לקנות בגדים חדשים שנה שלמה! תארי לך את הבהלה שהיתה פורצת ברגע שהיו מבינים שזה רציני, שההכנסה שלהם תפגע! התרסקות המחירים שראינו בתחום זמן האוויר יהיה כלום לעומת מה שיקרה פתאום למחיר הביגוד בישראל. המחיר ירד עד המינימום שבו המקום עדיין יכול להרוויח...
מהפכת המחירים הסלולריים, אחרי שנים ששילמנו מאות שקלים על זמן אוויר, מוכיח שזה לא היה מיסוי, ולא היה הכרחי, זה היה רווח נקי שלהם, תאמיני לי, אני מכירה את המשכורות של העובדים ושכר ה13 והבונוסים שקיבל איזה עובד מיקרי בחברת סלולר, בימים שעוד לא היתה אלטרנטיבה אמיתית לאזרחים.
אז בקוטג' אין לנו באמת אלטרנטיבה. אם לא נקנה קוטג' נקנה גבינה, מה זה משנה, אותו יצרן ירוויח בכיס השני. אבל בביגוד, בסמארטפונים, במסעדות וכו וכו וכו וכו יש לנו אלטרנטיבה, ואנחנו לא מממשים אותה! אנחנו הולכים לקנות בקניון, כשיש אאוטלט לא מאד רחוק. אנחנו קונים בסופר היקר, כשיש סופר זול ליד, אנחנו מחליפים כל שנה סמארטפון, למרות שיכולנו לחיות עוד שנה עם הסמארטפון הקיים ועם רכב בן 5 שנים.
לא על הכל אנחנו יכולים לשלוט, אבל יש הרבה דברים שכן. להאשים רק את הממשלה זה להעביר אחריות, לא לקחת אחריות. מחאת הקוטג' נכשלה במקום הכי מהותי, בלקחת אחריות. אם במקום להעביר הכל לממשלה הם היו אומרים ברצינות "אנחנו מתחילים מרד צרכנים, אנחנו הופכים לצרכנים שקולים, זהירים, מחושבים" זה מה שהיה מפחיד באמת את הכלכלה פה ומזיז משהו. אבל זה היה דורש יותר מידי מאמץ מהצרצר הנהנתן שהלך לראות את שלמה ארצי בכיכר ומסתפק בלשבת בבית הקפה ולהתלונן על יוקר המחיה.
ושלא נטעה, בהחלט יש בעיות כלכליות בישראל. יש פערים חברתיים בלתי מתקבלים על הדעת, יש הפנית כספים בצורה מעוותת, יש לממשלה הרבה הרבה הרבה מאד בעיות. אבל אם נשב ונחכה שהממשלה תהיה אבא ואמא ותטפל בנו (ועוד בזמן שאנחנו מצביעים לאותם נבחרים שוב..), אנחנו נשאר באותו מצב, להם למעלה אין שום אינטרס לשנות. לכן הדרך היחידה לשנות היא שאנחנו נתחיל את השינוי, אנחנו נשנה את ההתנהגות שלנו ובכך נשנה את המציאות וזה יחייב אותם להגיב אלינו.
דיפי, שלא רק נואמת את מה שהיא כתבה פה, אלא גם חיה את זה עד הסוף הלכה למעשה.
דיפי, שלא משתפת פעולה עם הצד היקר של המחירים ויודעת שיש אלטרנטיבה ואפשר אחרת מניסיון אישי יומיומי (אגב, גם בנושאי דיור).
דיפי, שחושבת שהדרך לשנות היא לדבר על זה, וכשכולנו נשתף פעולה אז נביא לשינוי.
דיפי, שלא בטוחה אם היא יותר פסימית או יותר נאיבית.
