Shiri from the block
Active member
../images/Emo32.gif. בא לי למות. כן, אני יודעת שאני אומרת את זה הרבה, אבל זה רציני. זה תמיד היה רציני בעצם, פשוט תמיד הייתי פחדנית מידי בשביל לעשות משהו לגבי זה.. ולצערי זה עדיין. נמאס לי. באמת, נמאס לי. מהשקרים, מהסודות, מהמשפחה. עשיתי היום טעות. נסעתי להביא את דודה שלי מהבית שלה אלינו לבית. בכניסה למעלה אדומים יש לנו מחסום, התנגשתי בחסום. לא משהו רציני, זה היה בסופו של המחסום, ונסעתי לאט.. אבל התנגשתי במשהו. הגלגל הקדמי ליד מושב הנהג נהרס לחלוטין. סיפרתי את זה לאבא שלי, וכהרגלו הוא צעק עלי. אמר שאני עושה רק נזקים, שהוא לא ראה שום דבר טוב שיצא ממני. איזה יופי לשמוע דבר כזה מאבא שלך, נכון? וזאת לא הפעם הראשונה. בני אדם עושים טעויות נכון? גם אני מין הסתם. ובכל הפעמים האלה אבא שלי טרח להגיד לי כמה אני טמבלית, ועוד כמה דברים כאלה.. ואחר כך אנשים מתפלאים למה אני לא אוהבת את עצמי. למה לי בכלל? שקוראים לי כל פעם מטומטמת או מפגרת.. שת'אמת זה נכון, אני מודה. תמיד אמרתי את זה עלי. בחיי, אפילו את לוח הכפל אני לא זוכרת כבר.. גם מה שתמיד הציק לי זה שאף פעם לא הייתי מספיק טובה. בגיטרה, ציור, שירה, הדברים הכי אהובים עלי. ובנוסף לאנשים שאהבתי. עד כמה שאני שונאת כל מה שקשור אלי: מראה, חיצוניות, אישיות, תכונות שלי, מחשבות שלי.. הכל. אבל אני לא בנאדם רע, אז למה? למה אף פעם לא הייתי מספיק טובה בשביל אף אחד? יכולתי לגרום להם להיות כל כך מאושרים, אני בטוחה בזה, אבל אף פעם זה לא היה הדדי.. וקשה לי להתמודד עם זה. קשה לי להתמודד עם החיים בכלל, לא נראה לי שזה בשבילי.. יש לי חלומות גדולים אבל לא נראה שהם כבר מספיק חזקים בשביל להשאיר אותי חייה, אין לי כבר במה להחזיק, אין לי כבר למה לחיות. נמאס לי לחיות בתוך עצמי. תתארו לכם את הבנאדם שאתם שונאים הכי הכי בעולם, שאתם פשוט לא יכולים לסבול אותו אבל הוא תקוע איתכם לנצח. נכון זה נורא? ככה אני מרגישה עם עצמי, שאני חיה עם הבנאדם שאני הכי שונאת-אני. אז איך אפשר לחיות ככה? אני כבר לא רואה סיבות... עוד דבר שהחזיק אותי זה המשפחה שלי, אבל לא מהבחינה ההיא.. עדיין אני משפחה ובטח יכאב להם אם/וכשאני אלך, וכואב לי המחשבה שאני זאת שאגרום להם כאב כזה. אבל מצד שני, אני תמיד חושבת שאני מעדיפה למות קודם מאשר לראות את האנשים שאני אוהבת מתים. זה כבר משהו שאני לא אוכל לחיות איתו. אז מה לעשות? בעיה. בקשר לסודות ולשקרים, למשפחה שלי אין חצי מושג מי אני באמת. מה הדעות שלי על.. כל דבר. ונמאס לי. נמאס לי מהעמדת פנים הזאת, אבל אני לא יכולה לספר להם כלום, הם רק יתאכזבו.. כל הדברים שאני שומעת אותם מדברים עליהם, דברים שהם נגד, דברים שהם ממש שונאים-זאת אני. בחיי שזה ככה. אני לא אתן דוגמאות אבל זה באמת נכון. אז תתארו לכם איך זה לחיות עם משפחה שפשוט, בתת מודע שלהם כמובן, בדרך מסויימת, שונאים אותך. בטח אם אני אספר להם ברור שהם יתאכזבו אבל הם יגידו שהם עדיין אוהבים אותי למרות הכל, אבל עדיין, אני יודעת שזה לא באמת, שהם עדיין נגד אותם דברים מסויימים. אז איך אפשר לחיות עם משפחה כזאת? אפילו עזבו את זה, אני בכלל לא יכולה לחיות עם עצמי. אני כל כך מתעבת את עצמי שאתם לא מאמינים. לא קיים אדם ששונא אותי יותר מאיך שאני שונאת את עצמי. אני רוצה למות כל כך, באמת שאני רוצה, אבל אני כל כך מפחדת מזה. למרות שאולי אז, אנשים יתחילו להעריך אותי יותר. אתם מכירים את זה, שלוקחים דבר כמובן מעליו ורק אחרי שהוא נעלם קולטים את זה? וזה מה שאני רוצה שהם יקלטו. אני רוצה שישימו לב אלי, למצוקה שלי, ואולי אז יתחילו להגיד עלי דברים טובים, זה כל מה שאני רוצה../images/Emo10.gif שיאהבו אותי כמו שצריך../images/Emo7.gif ושיתנו לי תשומת לב כי זה הבנאדם שאני, אני צריכה שיגידו לי שאוהבים אותי, אני צריכה את החום, את ההקשבה, ואין מי שיתן אותה../images/Emo7.gif ורק אחרי המוות אנשים יקלטו את זה, רק אחרי זה. זה כל מה שאני צריכה לעשות בשביל באמת להיות שמחה, רק למות. מקווה שמתישהו זה יתאפשר לי../images/Emo7.gif אחרי שאני אמצא דרך יעילה וזריזה. כי אתם יודעים? אולי אני באמת בנאדם רע. אני רוצה שהם יבכו עלי, אני רוצה שהם ירגישו רע על הייחס המגעיל שנותנים לי, אני רוצה שיכאב להם על זה שבגללם אני חושבת בכלל על מוות. שירגישו שזה באשמתם. שיגידו "אם" אם רק הם לא היו מתייחסים אלי ככה. אם רק הם היו נותנים לי את אהבה שאני צריכה אם אם ואם. כן, אז כנראה שאני באמת בנאדם רע, נו מילא. אני כל כך לא נחוצה בעולם הזה.
) ונכון שאף אחד לא יכול לדעת אם טוב לי או רע לי, אבל איך אני מעבירה להורים שלי את זה? אני אפילו לא יכולה לדמיין את עצמי יושבת מולם ומספרת להם עד כמה רע לי..