הדסיייייייייגור
New member
help
אני בבילבול מוחלט ואשמח לכל דעה עצה רעיון מחשבה.. בני אספרגרוש מתוק עם ADHD משולב בכיתה ג' בבית ספר רגיל. א' ב' עם חונך שעזר בהחלט ומחנכת מ ד ה י מ ה שעשתה הכל בשבילו ובשבילנו כולל שיחות כיתתיות שלימדו את הילדים לקבל אותו לעזור לו ולהתחבר איתו. השנה הזו התחילה בקטסטרופה. הבטיחו לנו שעות מרובות של חונכות וקיבלנו רק 8. (זאת לאחר שכבר עברנו ועדת השמה בא המליצו לנו להשאירו בבית ספר רגיל). המורה התחלפה ולצערינו אין לה כלל את הכישרון והמוטיבציה ולא נעים להגיד אבל גם לא את הלב המתאים.. אני ואביו חונכים אותו יום יום בבית הספר (מטורף לא?) האספרגר בשיפור - יותר תיקשורת, החברויות נישארו, אבל הקשב והריכוז ממש על הפנים. הוא אאוט לגמרי. בשבועיים הראשונים סבל נורא ובכה אך מצבו הריגשי השתפר. היום השארתי אותו עם היועצת לניסיון וקראו לי ב 1130 שאין מה לעשות איתו. הוא לא עובד לא מקשיב מטייל בחוץ ישן על השולחן וכו.. בעלי לשעבר רוצה לנסות איזו תרופה חדשה ואז לבחון את הדברים מחדש ואני מרגישה שלהשאירו בחינוך הרגיל יצריך מאבק אין סופי - כלכלי, מול בית הספר, "לחנך" מורה חדשה שלא ברור אם היא באמת נכונה לכך. להאבק על שעות חונכות נוספות. מצד שני בני הוא ילד מבריק יש טוענים שמכונן - מדבר אנגלית וקורא שותף לאחר כמה חודשים שלומד, בעל ידע עצום בהמון תחומים וזיכרון מדהים. אני בטוחה שאתם מכירים את התופעה הזאת של הניגודים הבילתי מוסברים.. ועדת ההשמה טענה שאין מסגרות מתאימות בשבילו אבל אני בטוחה שיש רק צריך למצוא אבל עדיין הדילמה הזאת קורעת אותי - מה עושים? איך מחליטים מה טוב? מה זה באמת אומר להיות בחינוך המיוחד? זה טוב? זה רע? זה לא לוותר באיזה שהוא מקום? אולי להיפך? ומה זה אומר על העתיד? אני אשכרה אבודה!! תמיד תמיד ידעתי בבירור מה טוב לו. ידעתי להחליט דברים מתוך ידע פנימי עמוק מה טוב לו ומה טוב לי. אבל הפעם........ זהו. אשמח לכל התיחסות. הדס
אני בבילבול מוחלט ואשמח לכל דעה עצה רעיון מחשבה.. בני אספרגרוש מתוק עם ADHD משולב בכיתה ג' בבית ספר רגיל. א' ב' עם חונך שעזר בהחלט ומחנכת מ ד ה י מ ה שעשתה הכל בשבילו ובשבילנו כולל שיחות כיתתיות שלימדו את הילדים לקבל אותו לעזור לו ולהתחבר איתו. השנה הזו התחילה בקטסטרופה. הבטיחו לנו שעות מרובות של חונכות וקיבלנו רק 8. (זאת לאחר שכבר עברנו ועדת השמה בא המליצו לנו להשאירו בבית ספר רגיל). המורה התחלפה ולצערינו אין לה כלל את הכישרון והמוטיבציה ולא נעים להגיד אבל גם לא את הלב המתאים.. אני ואביו חונכים אותו יום יום בבית הספר (מטורף לא?) האספרגר בשיפור - יותר תיקשורת, החברויות נישארו, אבל הקשב והריכוז ממש על הפנים. הוא אאוט לגמרי. בשבועיים הראשונים סבל נורא ובכה אך מצבו הריגשי השתפר. היום השארתי אותו עם היועצת לניסיון וקראו לי ב 1130 שאין מה לעשות איתו. הוא לא עובד לא מקשיב מטייל בחוץ ישן על השולחן וכו.. בעלי לשעבר רוצה לנסות איזו תרופה חדשה ואז לבחון את הדברים מחדש ואני מרגישה שלהשאירו בחינוך הרגיל יצריך מאבק אין סופי - כלכלי, מול בית הספר, "לחנך" מורה חדשה שלא ברור אם היא באמת נכונה לכך. להאבק על שעות חונכות נוספות. מצד שני בני הוא ילד מבריק יש טוענים שמכונן - מדבר אנגלית וקורא שותף לאחר כמה חודשים שלומד, בעל ידע עצום בהמון תחומים וזיכרון מדהים. אני בטוחה שאתם מכירים את התופעה הזאת של הניגודים הבילתי מוסברים.. ועדת ההשמה טענה שאין מסגרות מתאימות בשבילו אבל אני בטוחה שיש רק צריך למצוא אבל עדיין הדילמה הזאת קורעת אותי - מה עושים? איך מחליטים מה טוב? מה זה באמת אומר להיות בחינוך המיוחד? זה טוב? זה רע? זה לא לוותר באיזה שהוא מקום? אולי להיפך? ומה זה אומר על העתיד? אני אשכרה אבודה!! תמיד תמיד ידעתי בבירור מה טוב לו. ידעתי להחליט דברים מתוך ידע פנימי עמוק מה טוב לו ומה טוב לי. אבל הפעם........ זהו. אשמח לכל התיחסות. הדס