trentemoller
New member
?help
שלום! לפני 5 חודשים ילדתי ילד. זה הולך להיות ארוך אז ...סבלנות... אני בת 27 וחצי ובמשבר בלתי אפשרי לחלוטין ולא מבינה איך עדיין חיה. בגיל 26 וחצי נכנסתי להריון לראשונה בחיי ולא במתכוון. לפני כן ניתן לומר שהיו לי חיים פחות או יותר רגילים...שכרתי לי דירה בדרום העיר עבדתי בעבודות מזדמנות ועשיתי קורס במככלת רידמן. נכנסתי לקשר עם בחור צעיר ממני וזרמתי עם זה זמן מה. לא בניתי על משהו רציני מדי... הייתי בחורה שעושה מדיטציה ויוגה בכדי לשמור על שפיות ולהיות רגועה יותר. נכנסתי להריון ומתחילתו הייתי אמביוולנטית לגבי המשכו. שאלתי אנשים מה עליי לעשות, הכל על מנת שלא להחליט בעצמי זה היה נורא. בחודש שלישי בערך החלו חרדות קשות ומערכת היחסים עם הבחור התדרדרה התחלתי לגלות עליו דברים שלא אוכל לחיות איתם והבנתי שהוא לא בשבילי מחד ומאידך נורא פחדתי להישאר לבד. בהמשך הפסקתי לעבוד לאכול לתפקד וכו. משפחתי הפעילה עליי לחץ עצום להמשיך את ההריון, אמי אף איימה עליי שאם אפסיק את ההריון תפסיק איתי את הקשר ולא תתמוך בי יותר. באותה תקופה שנכנסתי להריון עבדתי איתה...והייתי זקוקה להכנסה. עם כל הלחץ מצבי התדרדר ולא היה לי אל מי לפנות כל משפחתי הפעילה עליי מחבש של לחצים שלא אעיז לעשות הפלה, קראו לי רוצחת, אמרו לי שזה יכול להיות הדבר היחיד הטוב שיקרה לי ושאני מפספסת את האושר של חיי. ואני כבר הייתי במצב על הפנים. ההריון המשיך לו ואני התכחשתי לזה בכל דרך שיכלתי הייתי יושבת בבית במיטה ובוכה ולא יכלתי לעשות את ההפלה הזאת כי כבר הרגשתי אותו נע בתוכי. מאחר ולא עבדתי כבר לא יכולתי להחזיק את דירתי ועברתי לגור אצל אמי שזה היה הסיוט הכי נורא. כל הזמן ביקשתי שתגיד לי שזה בסדר לעשות את ההפלה הזאת הייתי ככ זקוקה לתמיכה הרגשתי שאני מתה וכל הזמן רציתי להתאבד וגם לא הסתרתי זאת . אמי רק המשיכה להלחיץ אותי ולקרוא לי מפלצת ורוצחת ילדים. כל הזמן אמרה " את לא רוצחת את רק מפלצת שקצת רוצה להרוג את התינוק שלה" "הוא נאחז בך ואת רוצה לקרוע אותו לגזרים" נאמרו דברים כל כך כואבים וזה הרג אותי לגמרי. היא לא ראתה את המצוקה שלי שאני שוכבת ירוקה כבר במיטה כל היום ולא קמה אפילו לעשות פיפי. כל כך כואב לי שהרצון שלה לנכד גבל במוות שלי ... היא המשיכה להתעלם מהמצוקה שלי ולקרוא לי רשעית ובנתיים אני רק חשבתי שאני אלד אותו ואז אתאבד. לא הרגשתי שאני בשלה לזה ועוד עם גבר שאני לא אוהבת בלי שום מילה אוהדת מאמא. מבחורה חיה ומתפקדת הגעתי למצב שאני פשוט ירק מדוכר ומבוייש. אמי הרימה את כל העולם בכדי למנוע ממני להפיל משפחה חברים שלה בדקה לי את האימיילים ואת השיחות וסחטה אותי רגשית כל הזמן זה היה ננוראאאאאאאאא. אני נזכרת במסכת העינויים שעברתי ויש לי צמרמורת. הגעתי ללידה לא יודעת איך לא מתתי לפני כן כי הייתי כל כך שבורה ואבודה. כל מה שידעתי על עצמי התפוגג. הדירה שחייתי בה עם כל החיים שלי בפנים..תמונות..דברים, ספרים דברים קטנים שהזכירו לי מי אני. הכל הלך. בבית החולים לא ידעתי מה לעשות עם הילד. מצד אחד יש את היצור המתוק הזה מצד שני יש אותי שכל כך לא רוצה את זה ולא מוכנה ומרוסקת. אמי קנתה את הציוד הדרוש לתינוק וציפתה שאביא אותו הביתה. אכן הבאתי אותו. הרגשתי חרדות נוראיות כל הזמן.\ כאילו שאני כלואה בבית כלא בבית עם הכלבה שהרסה אותי ועם ילד שאין לי מושג איך להתמודד איתו. האבא מצידו רצה את הילד . הגיעה אלינו אחות מטיפת חלב להדריך כיצד להתנהל עם תינוק בבית וראתה אותי במצוקה הקשה בה הייתי מדוכאת לא אוכלת ולא מתפקדת ואת אמא שלי שרק מדברת על התינוק ועל איך שאני אכזרית שעולה בראשי מחשבה על אימוץ. היא ניסתה לשוחח איתנו וראתה את אמי השתלטנית ממשיכה לרדות בי ולצעוק עליי שאסור לי לעשות כזה פשע ואני רק בוכה ומבולבלת. היא הבינה שלא טוב הוא המצב והזמינה פקידת סעד.........יום למחרת הוצא הילד מזרועותיי. בלשכת הסעד הופיע האבא וטען שהוא רוצה לגדל את התינוק יחד עם אימו. גם הם לא משפחה אידאלית אבל אימו בהחלט יותר נעימה וקלה מאמי והיא יודעת איך מטפלים בתינוק וכו. התינוק הועבר אליהם. אני מאז כנוודית מסתובבת מבית לבית במצוקה קשה. ומצפים ממני לעמוד בהסדרי ראיה ואני בכלל לא מתפקדת. עכשיו אני בייסורי מצפון ואמי רוצה שנחזיר את התינוק אלינו. מחד אני מרגישה שיש לי ילד ואני צריכה אותו מאידך אני לא רוצה לשתף פעולה עם אמי כיוון שהתמיכה שלה מפחידה אותי הכל תחת תנאים ושליטה שלה. למעשה אני בסיטואציה שאני "זבל" כי אני בגילי לא מסוגלת לגדבל וילד בן 22 מסוגל. אני מרגישה בושה ואשמה ופספוס כי אין מה לעשות הוא כבר כאן והוא שלי. אני לא יודעת באיזה כיוון ללכת. אם לזרום עם אמא שלי או להתחיל מאפס לבנות את עצמי עם כל הרגשות הקשים האלה בידיעה שהבן שלי יגדל וישנא אותי כי הוא גדל אצל אבא שלו ששונא אותי. אולי תוכלו לתת לי עצה כלשהי? אני כבר מותשת מכל זה כל כך. מרגישה שהנה הבאתי ילד לעולם ומה? הנה הוא כאן והוא לא איתי. מצד אחד ביום שלקחו אותו חשתי הקלה מצד שני זה בור ענק בנפש שלי הרי הוא ילד שלי. אני לא יודעת אם עליי להחזיר אותו אלי או להתחיל עכשיו הכל לבד בידיעה שהילד ככל הנראה יגדל עם אביו ואני...מי אני? אמא שבאה והולכת? מושפלת? לוזרית שלא יכולה לגדל את בנה. זרקו פניני חוכמה אני צריכה חיזוק. באהבה...
שלום! לפני 5 חודשים ילדתי ילד. זה הולך להיות ארוך אז ...סבלנות... אני בת 27 וחצי ובמשבר בלתי אפשרי לחלוטין ולא מבינה איך עדיין חיה. בגיל 26 וחצי נכנסתי להריון לראשונה בחיי ולא במתכוון. לפני כן ניתן לומר שהיו לי חיים פחות או יותר רגילים...שכרתי לי דירה בדרום העיר עבדתי בעבודות מזדמנות ועשיתי קורס במככלת רידמן. נכנסתי לקשר עם בחור צעיר ממני וזרמתי עם זה זמן מה. לא בניתי על משהו רציני מדי... הייתי בחורה שעושה מדיטציה ויוגה בכדי לשמור על שפיות ולהיות רגועה יותר. נכנסתי להריון ומתחילתו הייתי אמביוולנטית לגבי המשכו. שאלתי אנשים מה עליי לעשות, הכל על מנת שלא להחליט בעצמי זה היה נורא. בחודש שלישי בערך החלו חרדות קשות ומערכת היחסים עם הבחור התדרדרה התחלתי לגלות עליו דברים שלא אוכל לחיות איתם והבנתי שהוא לא בשבילי מחד ומאידך נורא פחדתי להישאר לבד. בהמשך הפסקתי לעבוד לאכול לתפקד וכו. משפחתי הפעילה עליי לחץ עצום להמשיך את ההריון, אמי אף איימה עליי שאם אפסיק את ההריון תפסיק איתי את הקשר ולא תתמוך בי יותר. באותה תקופה שנכנסתי להריון עבדתי איתה...והייתי זקוקה להכנסה. עם כל הלחץ מצבי התדרדר ולא היה לי אל מי לפנות כל משפחתי הפעילה עליי מחבש של לחצים שלא אעיז לעשות הפלה, קראו לי רוצחת, אמרו לי שזה יכול להיות הדבר היחיד הטוב שיקרה לי ושאני מפספסת את האושר של חיי. ואני כבר הייתי במצב על הפנים. ההריון המשיך לו ואני התכחשתי לזה בכל דרך שיכלתי הייתי יושבת בבית במיטה ובוכה ולא יכלתי לעשות את ההפלה הזאת כי כבר הרגשתי אותו נע בתוכי. מאחר ולא עבדתי כבר לא יכולתי להחזיק את דירתי ועברתי לגור אצל אמי שזה היה הסיוט הכי נורא. כל הזמן ביקשתי שתגיד לי שזה בסדר לעשות את ההפלה הזאת הייתי ככ זקוקה לתמיכה הרגשתי שאני מתה וכל הזמן רציתי להתאבד וגם לא הסתרתי זאת . אמי רק המשיכה להלחיץ אותי ולקרוא לי מפלצת ורוצחת ילדים. כל הזמן אמרה " את לא רוצחת את רק מפלצת שקצת רוצה להרוג את התינוק שלה" "הוא נאחז בך ואת רוצה לקרוע אותו לגזרים" נאמרו דברים כל כך כואבים וזה הרג אותי לגמרי. היא לא ראתה את המצוקה שלי שאני שוכבת ירוקה כבר במיטה כל היום ולא קמה אפילו לעשות פיפי. כל כך כואב לי שהרצון שלה לנכד גבל במוות שלי ... היא המשיכה להתעלם מהמצוקה שלי ולקרוא לי רשעית ובנתיים אני רק חשבתי שאני אלד אותו ואז אתאבד. לא הרגשתי שאני בשלה לזה ועוד עם גבר שאני לא אוהבת בלי שום מילה אוהדת מאמא. מבחורה חיה ומתפקדת הגעתי למצב שאני פשוט ירק מדוכר ומבוייש. אמי הרימה את כל העולם בכדי למנוע ממני להפיל משפחה חברים שלה בדקה לי את האימיילים ואת השיחות וסחטה אותי רגשית כל הזמן זה היה ננוראאאאאאאאא. אני נזכרת במסכת העינויים שעברתי ויש לי צמרמורת. הגעתי ללידה לא יודעת איך לא מתתי לפני כן כי הייתי כל כך שבורה ואבודה. כל מה שידעתי על עצמי התפוגג. הדירה שחייתי בה עם כל החיים שלי בפנים..תמונות..דברים, ספרים דברים קטנים שהזכירו לי מי אני. הכל הלך. בבית החולים לא ידעתי מה לעשות עם הילד. מצד אחד יש את היצור המתוק הזה מצד שני יש אותי שכל כך לא רוצה את זה ולא מוכנה ומרוסקת. אמי קנתה את הציוד הדרוש לתינוק וציפתה שאביא אותו הביתה. אכן הבאתי אותו. הרגשתי חרדות נוראיות כל הזמן.\ כאילו שאני כלואה בבית כלא בבית עם הכלבה שהרסה אותי ועם ילד שאין לי מושג איך להתמודד איתו. האבא מצידו רצה את הילד . הגיעה אלינו אחות מטיפת חלב להדריך כיצד להתנהל עם תינוק בבית וראתה אותי במצוקה הקשה בה הייתי מדוכאת לא אוכלת ולא מתפקדת ואת אמא שלי שרק מדברת על התינוק ועל איך שאני אכזרית שעולה בראשי מחשבה על אימוץ. היא ניסתה לשוחח איתנו וראתה את אמי השתלטנית ממשיכה לרדות בי ולצעוק עליי שאסור לי לעשות כזה פשע ואני רק בוכה ומבולבלת. היא הבינה שלא טוב הוא המצב והזמינה פקידת סעד.........יום למחרת הוצא הילד מזרועותיי. בלשכת הסעד הופיע האבא וטען שהוא רוצה לגדל את התינוק יחד עם אימו. גם הם לא משפחה אידאלית אבל אימו בהחלט יותר נעימה וקלה מאמי והיא יודעת איך מטפלים בתינוק וכו. התינוק הועבר אליהם. אני מאז כנוודית מסתובבת מבית לבית במצוקה קשה. ומצפים ממני לעמוד בהסדרי ראיה ואני בכלל לא מתפקדת. עכשיו אני בייסורי מצפון ואמי רוצה שנחזיר את התינוק אלינו. מחד אני מרגישה שיש לי ילד ואני צריכה אותו מאידך אני לא רוצה לשתף פעולה עם אמי כיוון שהתמיכה שלה מפחידה אותי הכל תחת תנאים ושליטה שלה. למעשה אני בסיטואציה שאני "זבל" כי אני בגילי לא מסוגלת לגדבל וילד בן 22 מסוגל. אני מרגישה בושה ואשמה ופספוס כי אין מה לעשות הוא כבר כאן והוא שלי. אני לא יודעת באיזה כיוון ללכת. אם לזרום עם אמא שלי או להתחיל מאפס לבנות את עצמי עם כל הרגשות הקשים האלה בידיעה שהבן שלי יגדל וישנא אותי כי הוא גדל אצל אבא שלו ששונא אותי. אולי תוכלו לתת לי עצה כלשהי? אני כבר מותשת מכל זה כל כך. מרגישה שהנה הבאתי ילד לעולם ומה? הנה הוא כאן והוא לא איתי. מצד אחד ביום שלקחו אותו חשתי הקלה מצד שני זה בור ענק בנפש שלי הרי הוא ילד שלי. אני לא יודעת אם עליי להחזיר אותו אלי או להתחיל עכשיו הכל לבד בידיעה שהילד ככל הנראה יגדל עם אביו ואני...מי אני? אמא שבאה והולכת? מושפלת? לוזרית שלא יכולה לגדל את בנה. זרקו פניני חוכמה אני צריכה חיזוק. באהבה...
