חייבת לספר משהו (ממנעמי סופה"ש)
תחילה, קראתי בעיון את כל תגובותיכם, ואני מודה לכם מאד מאד על העצות והאמפטיה
. בערב שישי היה סביר בבית, ה-
ניסה להתאפק, ואכן הצליח לו. בשבת בערב כמעט הגיע פיצוץ נוסף (למה זה תמיד קורה בערב???) בינו בין הילד כאשר הילד ניסה "לחרחר" ריב נוסף. מבט קשה אחד שלי חסם את תגובת ה-
הידועה והמוכרת. אני חייבת להודות שאני מבינה מדוע הוא נפגע מהילד, אף אחד לא אוהב שקוראים לו ב"שמות". אני רוצה לשאול את הפסיכיאטרית במפגש הבא שלנו (מחר בערב) למה יש כל כך הרבה כעס ועוינות מצד הילד כלפינו דווקא עכשיו. זה לא היה ככה לפני תחילת הטיפול בריטלין. הוא היה ממש בסדר בבית. עכשיו הוא בסדר בביה"ס, אבל בבית לא (יותר כלפי ה-
מאשר כלפי). אני נעלבתי בשביל הילד כאשר ישבנו ה-
ואני לשיחת לילה, אחרי שהילד נרדם. הוא היה מאד מוטרד ואמר: "יש לו דפקט במוח, מה לעשות..." וואו!!! אין לכם מושג כמה זה פגע בי
מתוך ההלם שבאמירה שלו הגבתי בעדינות: "זה לא דפקט, זה איזשהו חוסר איזון כימי במוח". וה-
בשלו: "נו זה מה שאמרתי, לא?" ביקשתי ממנו שוב ושוב לקרוא מאמרים ותגובות שהדפסתי מהפורום. הוא לא מוכן. "כן, כן כן - טפלי את בילד שלך" זאת התשובה הקבועה שלו. חברים, אני כאן די לבד במערכה (למה אין אייקון של "אוףףףף"?
) עד כאן בסאגה היומית. אוהבת'תכם, אורלי