פתאום ברבע החיים
New member
HELP. וזה הולך כך
אני בת 26, עוד מעט מתחילה תואר שני. גרה כבר שנתיים וחצי בשכירות עם בן זוגי בארבע שנים האחרונות. כל הזמן לימודים+עבודה+לימודים+עבודה מצידי, עבודה+עבודה+עבודה+עבודה (הוא איש הייטק שעדין עובד) מצידו. התפטרתי ממקום עבודה מגעיל במיוחד, נשארתי שבועיים בבית, להקדיש יותר ללימודים. היה לי זמן לחשוב. יצאתי מרצף החיים של ריצה ממקום למקום. התבוננתי על עצמי מהצד. לא אהבתי את מה שרואה. פתאום תפסתי שיש איתי בדירה אדם זר. ולא נעים לי מאדם זר. ולא רוצה לשכב עם אדם זר ולא רוצה שאדם זר יגע בי. זה המשיך וגדל מיום ליום בטור הנדסי. פתאום קלטתי שאין סקס כבר שלושה חודשים לפחות. פתאום קלטתי שזה לא מפריע לי, ההפך, אם הוא היה מנסה משהו זה היה מפריע לי עכשיו, כי מרגישה זרות כזו. פתאום קלטתי שהוא כבר לא החבר הכי טוב שלי. שאני מעדיפה הרבה יותר להיות עם חברות או ידידים. פתאום קלטתי שאנחנו כבר לא מדברים, ושזה לא כל כך חסר לי. פתאום קלטתי שאני על מסלול מהיר לאן שהוא שלא רוצה להגיע אליו (דיבורים על הגירה ולימודים בחו"ל וחתונה וחיים שלמים ביחד) ושאני רוצה לצרוח "תעצרו את העיר אני רוצה לרדת". אני מרגישה קלסטרופוביה. פתאום מרגישה שהתברגנתי מדי ואיפה המקום שרציתי להיות בו ואיפה אני עכשיו. איפה הגיטרה שניגנתי עליה פעם והכתיבה שנהגתי לכתוב ופתאום כבר לא יכולה להמשיך לחיות עם הפערים האלה, להרגיש כאילו אני בפשרה. לא קרה שום דבר אקוטי. בן זוגי לא בגד בי, אני לא בגדתי בו, הוא לא היכה אותי, אני לא התעללתי בו. הוא לא הפך לטיפש פתאום או לעצלן או ללא נחמד. רק לסתמי. לאדם זר. שלזה יש הרבה השלכות עבורי, כמו למשל להפסיק להסתובב בימים האחרונים בעירום בבית, כי לא נעים לי בפני אדם זר. זה פשוט כאילו הייתי מי יודע כמה שנים באינרציה כזו במין בועה כזו ופתאום היא התפוצצה וגיליתי את עצמי פתאום ברבע החיים עם בן זוג שפתאום נפל עלי בבום שהוא לא מהווה בן זוג לא מבחינה פיזית, ועוד יותר גרוע מזה, לא מבחינה חברית. בכיתי כמה ימים במסתרים, סיפרתי לו היום בערב. סיכמנו שהוא יסע להורים שלו לבאר שבע לסוף שבוע ונראה אם אתגעגע. מבחן הקנאה (אני אדם מאוד קנאי) של לדמיין אותו עם אחרות, מה שהיה יכול בעבר לשגע אותי, גרם לי רק לתחושת הקלה של הלוואי וזה נכון והוא יגיד לי שיש לו מישהי אחרת, זה יקל עלי כל כך. בשל ארבע השנים המשותפות יש גם המון סיבוכים טכניים של חשבון בנק משותף, ורכוש משותף, וכלב משותף. הוא בטוח שפגישה שלי עם פסיכולוג שטיפל בי בעבר "תסדר לי את הראש". אני לא בטוחה כל כך. הוא שואל אם זה הפיך התחושה הזו. אני לא יודעת. תגובות? עצות? מישהו?
אני בת 26, עוד מעט מתחילה תואר שני. גרה כבר שנתיים וחצי בשכירות עם בן זוגי בארבע שנים האחרונות. כל הזמן לימודים+עבודה+לימודים+עבודה מצידי, עבודה+עבודה+עבודה+עבודה (הוא איש הייטק שעדין עובד) מצידו. התפטרתי ממקום עבודה מגעיל במיוחד, נשארתי שבועיים בבית, להקדיש יותר ללימודים. היה לי זמן לחשוב. יצאתי מרצף החיים של ריצה ממקום למקום. התבוננתי על עצמי מהצד. לא אהבתי את מה שרואה. פתאום תפסתי שיש איתי בדירה אדם זר. ולא נעים לי מאדם זר. ולא רוצה לשכב עם אדם זר ולא רוצה שאדם זר יגע בי. זה המשיך וגדל מיום ליום בטור הנדסי. פתאום קלטתי שאין סקס כבר שלושה חודשים לפחות. פתאום קלטתי שזה לא מפריע לי, ההפך, אם הוא היה מנסה משהו זה היה מפריע לי עכשיו, כי מרגישה זרות כזו. פתאום קלטתי שהוא כבר לא החבר הכי טוב שלי. שאני מעדיפה הרבה יותר להיות עם חברות או ידידים. פתאום קלטתי שאנחנו כבר לא מדברים, ושזה לא כל כך חסר לי. פתאום קלטתי שאני על מסלול מהיר לאן שהוא שלא רוצה להגיע אליו (דיבורים על הגירה ולימודים בחו"ל וחתונה וחיים שלמים ביחד) ושאני רוצה לצרוח "תעצרו את העיר אני רוצה לרדת". אני מרגישה קלסטרופוביה. פתאום מרגישה שהתברגנתי מדי ואיפה המקום שרציתי להיות בו ואיפה אני עכשיו. איפה הגיטרה שניגנתי עליה פעם והכתיבה שנהגתי לכתוב ופתאום כבר לא יכולה להמשיך לחיות עם הפערים האלה, להרגיש כאילו אני בפשרה. לא קרה שום דבר אקוטי. בן זוגי לא בגד בי, אני לא בגדתי בו, הוא לא היכה אותי, אני לא התעללתי בו. הוא לא הפך לטיפש פתאום או לעצלן או ללא נחמד. רק לסתמי. לאדם זר. שלזה יש הרבה השלכות עבורי, כמו למשל להפסיק להסתובב בימים האחרונים בעירום בבית, כי לא נעים לי בפני אדם זר. זה פשוט כאילו הייתי מי יודע כמה שנים באינרציה כזו במין בועה כזו ופתאום היא התפוצצה וגיליתי את עצמי פתאום ברבע החיים עם בן זוג שפתאום נפל עלי בבום שהוא לא מהווה בן זוג לא מבחינה פיזית, ועוד יותר גרוע מזה, לא מבחינה חברית. בכיתי כמה ימים במסתרים, סיפרתי לו היום בערב. סיכמנו שהוא יסע להורים שלו לבאר שבע לסוף שבוע ונראה אם אתגעגע. מבחן הקנאה (אני אדם מאוד קנאי) של לדמיין אותו עם אחרות, מה שהיה יכול בעבר לשגע אותי, גרם לי רק לתחושת הקלה של הלוואי וזה נכון והוא יגיד לי שיש לו מישהי אחרת, זה יקל עלי כל כך. בשל ארבע השנים המשותפות יש גם המון סיבוכים טכניים של חשבון בנק משותף, ורכוש משותף, וכלב משותף. הוא בטוח שפגישה שלי עם פסיכולוג שטיפל בי בעבר "תסדר לי את הראש". אני לא בטוחה כל כך. הוא שואל אם זה הפיך התחושה הזו. אני לא יודעת. תגובות? עצות? מישהו?
