מעולם לא הבנתי את שנאת הדוֹן.
באמת שלא. נכון, היא טינאייג'רית טיפוסית. נכון, היא over-reacting ברמות.
So fucking what?! הדמות שלה במהלך העונות התפתחה המון. מ-"I'm not a kid", דרך נשיקה וקטילה ראשונות, עד לנהיגה חזרה לסאנידייל כדי להילחם בקרב הסופי. אז מה אם היא צעקה המון [וגם כאן יש מקום לויכוח]? עברו עליה דברים. מלהיות מרכז היקום, מזה שאחותה מתה בשביל להציל אותה, היא נכנסת לעונה שאף אחד לא שם לב אליה, מלבד טארה, שגם היא עוזבת אותה. היא מתמודד לבד עם מות אימה, דבר שאנחנו רואים בבירור ב-517. אפשר להניח שאין לה חברים מ-614 [אולי כי היא מבלה את הזמן עם אנשים שגדולים ממנה ב5 עד 100 שנים..?]. קשה לה, ולאף אחד לא איכפת. ידידה שלי השאילה לי את ה-DVD של עונה 6, וראיתי את העונה מההתחלה ועד הסוף. אבל הפעם לא עקבתי אחרי העלילה, עקבתי אחרי דמויות. ואחרי שעשיתי את המרתון הזה, עונה 6 נראית לי הרבה יותר מ"העונה שהייתה גרועה כי ג'וס עבד על פיירפליי", אני רואה אותה כאחת העונות הטובות. אולי כי זו עונה הרבה יותר אנושית. וגם דון אנושית, לשם שינוי. ועוברים עליה דברים, ואף אחד לא שם לב [נו, שתי השורות שלה במיוזיקל]. היא לא נהיית קלפטומנית כי משעמם לה בחיים, היא נהיית קלפטומנית כדי להרגיש שהיא עושה
משהו בעולם הזה, עכשיו כשתפקידה כמפתח תם. ואולי היא סתם זועקת לתשומת לב. [**ואם לאלה שמבינים בפסיכולוגיה יש משהו לתקן במה שנאמר למעלה, אתם יותר ממוזמנים. אני לא מתיימר להבין את הרוח האנושית.**] באחת ההרצאות באייקון, נאמר שבעונה 6 אנחנו מסתכלים על באפי כעל האם, ובעונה 1 ראינו אותה בתפקיד הילדה. אני טוען שאולי בגלל זה חלק גדול מקהילת הבאפי שונא את דון. ואולי בגלל היותה טינאייג'רית, אולי בגלל הקשיים, אני דווקא כן אוהב אותה. כי הרבה יותר קל לי להתחבר אליה מאשר באפי שחזרה מהמתים ומזיינת souless thing רק כדי להרגיש. יש לי עוד אינספור טענות ללמה אני כן אוהב את דון, אבל אני לא בא במטרה לשנות את דעתכם. אולי, רק אולי- לגרום לכם לשנוא אותה טיפה פחות. מצטער אם זה יצא מבולגן, השעה והכל. לילה טוב, באפיסטים.
