Eternal Sunshine OTSM - Region 1
. זהו סרטו החמישי של צ'ארלי קאופמן, בין התסריטאים היחידים כיום שממיינים סרטים על פיהם. מאז פרץ למסך הגדול עם Being John Malkovich הביא לנו גם את "המין האנושי", "אדפטיישן" ו-"וידויים של מוח מסוכן". בכל אחד מהסרטים שלו בולט איזשהו גימיק, אפקט מיוחדות ויזואלי וקיצוני שבדר"כ מפלג את הקהל לשני פלגים - אחד של הצופים המכתירים אותו כגאון הקולנוע החדש, והשני של אלו שמרגישים שזה "יותר מדיי" בשבילם ויוצאים החוצה באמצע הסרט. כך או כך, אי אפשר להתעלם ממנו. ב"שמש נצחית" חובר צ'ארלי קאופמן בשנית למישל גונדרי, הבמאי הצרפתי איתו יצר את "המין האנושי" ושעד אז עבד בעיקר על קליפים של ביורק ועל סרטים צרפתיים ואלמותיים. ג'ים קארי הוא ג'ואל בריש, בחור סגור מופנם ורגיש שמחפש אהבה בחיים כי הוא יודע שהיא תביא לו את האושר לו הוא כל כך משתוקק. ממש כמו הדמויות שבדר"כ משחקת קייט וינסלט. קייט וינסלט היא קלמנטיין קרוצ'ינסקי, בחורה מופרעת וקיצונית למדי שהולכת אחר כל החשקים שלה, אגרסיבית במידה, אימפולסיבית וגם קצת נוירוטית, וכפי שהיא היטיבה לנסח זאת בסרט - "I'm just a fucked up girl who is looking for my own peace of mind". ממש כמו הדמויות שבדר"כ משחק ג'ים קארי. ג'ואל וקלמנטיין נפרדים לאחר שנתיים של זוגיות, וכשג'ואל מנסה להתפייס הוא מגלה שקלמנטיין מחקה אותו מזכרונה באמצעות מרפאה מיוחדת בשם "לאקונה" שמבצעת את השירות הנ"ל לכל דורש עם מזומנים. הזיכרונות שלה, כך נראה, היו כואבים מדיי והיא רצתה להשאיר הכל מאחוריה ולהמשיך בחיים נטולי כאב. ממש "blameless Vestal". את הכעס שמעורר בו הצעד האימפולסיבי של קלמנטיין מנתב ג'ואל לאותו מקום, ומבקש לעבור את התהליך בעצמו. אך נראה שהמכונה המשוכללת יכולה אמנם להסיר את הזיכרון, אבל לא את הרגש שנלווה אליו. בזמן תהליך מחיקת הזיכרון שלו חווה ג'ואל את כל הזיכרונות מחדש וכשהזכרונות המאושרים מגיעים ומציפים אותו הוא מגלה מחדש את ערכם. רוב הסרט מתרחש בתוך ראשו של ג'ואל כשהוא בזמן תהליך מחיקת הזיכרון, וכאן בדיוק טמון הגימיק של הסרט שצ'ארלי אוהב כל כך. תיאור הזיכרון של ג'ואל הוא אמנות קולנועית צרופה שגם בצפיה רביעית וחמישית עדיין לא ירדתי לכל פרטיה. ממש כמו המוח האנושי, קופץ הסרט מזכרון לזיכרון, זז אחורה, קדימה, מתבלבל, רץ מהר, נעלם, מופיע בשנית ומתערבב אחד בשני, לכאורה ללא כל הקשר נראה לעין. אבל הקשר קיים. לא רק זה, אלא שבאמצעותו בעצם נחשפת לפנינו כל מערכת היחסים של ג'ואל וקלמנטיין. צריך רק לזכור שמה שאנחנו רואים על המסך הוא חד צדדי. אלו הזכרונות של ג'ואל בלבד ולכן כשרואים את קלמנטיין, זו בעצם לא היא אלא הדמות שלה כפי שהיא חקוקה ומתנהגת בתודעתו של ג'ואל. כנ"ל לגבי שאר הדמויות. זה משהו שקצת קשה להתרגל אליו בהתחלה, בהחלט לא מיינסטרים ואני מכיר לא מעט צופים שהמסע הארוך בזיכרון של ג'ואל מאוד עייף ובלבל אותם. הסרט הזה זועק לצפיה שניה לפחות כדי לסגור את כל הקצוות הפתוחים שיישארו לאחר הפעם הראשונה. הסיור במוחו של ג'ואל משופע באפקטים ויזואליים וקוליים. אל תיבהלו אם תראו פתאום ליפ-סינק או תשמעו את הסאונד מזמזם באופן מוזר. זו בדיוק הכוונה. אבל זה לא רק זה. תשכחו מג'ים קארי כפי שהכרתם אותו. קארי נותן את ההופעה הטובה ביותר שלו אי פעם בסרט קולנוע בתור ג'ואל המופנם, ולא מעט פעמים בסרט הוא מצליח ממש לרגש. כן כן, ג'ים קארי - לרגש. וזה קסום. נוגסת ממש מאחוריו קייט וינסלט שמביאה אל המסך קלמנטיין מטורפת ומצחיקה שאני מכיר אחדים מחבריי שהיו שמחים לצאת איתה לדייט. גם שאר הקאסט נותן הופעה משובחת - קריסטן דאנסט, מארק רופאלו וטום וילקינסון. היחיד שמפשל קצת הוא אלייז'ה ווד (פרודו למתקשים) שמוכיח שללא הפרצוף הסובל שלו הוא שחקן די בוסרי. גם הפסקול של הסרט משובח, עם הקאבר הנפלא של בק ל- Change your heart שחוזר בו די הרבה ושאר הנעימות שמחברות את הצופה חזק יותר לתוך העלילה. הסרט הזה הוא הכל. והוא הכל בלי להתכוון להיות שום דבר. הוא אחד הסרטים המרגשים היותר שראיתי בחיי - והוא לא מנסה להיות מרגש. הוא אחד הסרטים הרומנטיים שתראו אי פעם בקולנוע - והוא לא מנסה להיות רומנטי. הוא מצחיק, הוא אמיתי והוא יודע להעביר את הכאב דרך המסך באופן מושלם. למי שיצליח להתחבר אליו, לא תוכלו להימנע מלהעלות בדמיונכם סצינות מחייכם בזמן הצפיה בו. ואז אולי יפרצו הדמעות.... כמו שקרה לי. אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בחיי.
ו.... יאללה, לביקורת ה-DVD
Eternal Sunshine of the Spotless Mind - Region 1
"How happy is the blameless Vestal's lot! / The world forgetting, by the world forgot / Eternal sunshine of the spotless mind! / Each pray'r accepted, and each wish resign'd"
התלבטתי הרבה זמן איך לפתוח את הביקורת הזו. לכאורה זו אמנם הודעה פשוטה אחת בפורום אבל בהודעה הזו אני רוצה ומתכנן להעביר כל כך הרבה, בלי לשכוח שום פרט או תיאור שחשוב לי לציין אותו. אז איך לפתוח? בתיאור של המפגש הראשון שלי עם הסרט? רק אני והמחשב באמצע משמרת לילה משעממת במיוחד... אולי כדאי לספר דווקא על הצפייה השניה, בקולנוע, אחריה בכיתי במשך 45 דקות רצופות. או שבעצם מה שהכי יעניין אתכם זו הצפיה השלישית בסרט, גם היא בקולנוע ואחרי שהסרט "התיישב" עלי טוב במשך כמה ימים והיה נוח יותר לעיכול. בעצם אולי כדאי שאני אזנח את הרעיון של לספר על "הפעם הראשונה" - זה הרי נעשה כבר כל כך הרבה פעמים. עדיף לי פשוט לספר לכם שאני אמנם אוהב מאוד סרטים, אבל זה לא קורה הרבה שסרט מצליח להיכנס לי ישר ללב ולמעוך אותו באגרסיביות מטלטלת. אז עם מה כדאי לפתוח את הביקורת? אני פשוט ארשום הכל... מה היתה האפשרות הראשונה בכלל? אוף... הזיכרון הזה. ידידי, כמות הסופרלטיבים והמחמאות שאני יכול לשפוך עכשיו על הסרט הזה יכולה למלא בקלות מספר עמודי פורום ממוצעים שלנו, אז אני אשתדל לתת לכם את ה-Highlights בלבד, אבל בטון משכנע
"How happy is the blameless Vestal's lot! / The world forgetting, by the world forgot / Eternal sunshine of the spotless mind! / Each pray'r accepted, and each wish resign'd"
