אני לא אתפשר על זין ענק.
סתם
העלת סוגיה מעניינת.
חלק מהסיבה מדוע הרבה הומואים מוצאים את עצמם לבדם היא באמת כי אין לנו אין המירוץ אחרי הזמן שמכתיב לנו שהגיע הזמן להכות שורשים ולהצמיח ענפים. בדיוק מהסיבה הזאת הרבה הומואים מחפשים את הבחור המושלם שלהם, וככה מוצאים את עצמם דוחים הרבה בחורים טובים שמציעים עולם ומלואו.. אבל האוייב של הדבר הטוב, הוא הדבר הכי טוב.. וככה אנחנו קופצים ממיטה למיטה, משולחן לשולחן, ומחפשים ומחפשים ומחפשים.. בסופו של דבר מעבירים את הזמן בחיפוש ולא במציאה.
אני חושב שהשיר "מישהו פעם" של עברי לידר הוא תיאור ישיר לתופעה הזאת בה קשה לנו להסתפק בבחור אחד טוב, ואנחנו רוצים לטעום מעוד הרבה בחורים אחרים, שאולי יתאימו לנו יותר ויותר ויותר.
עניין הפשרה הוא קבוע אבל הוא עניין של ניסיון.
אני זוכר שהיה לי בן זוג הרבה מאוד זמן והפשרה שלי היתה האינטלגנציה שלו.
הוא כן היה אינטלגנט, אבל בהחלט לא כמוני. הוא גם לא היה דומיננטי כמוני בשיחה - ותמיד הייתי "אוכל אותו" ויוצא עם ידי על העליונה, פשוט כי את כל דעותיו הוא "העתיק" מאנשים חכמים אחרים. זה השתלם לו מאוד, כי בסופו של דבר אנשים פחות אינטלגנטים ממנו החזיקו ממנו כאדם חכם מאוד.
לעומת זאת, כשהוא שוחח איתי, אני בקשתי קבלות לכל הדעות שלו, בקשתי לדעת מאיפה הן מגיעות ומהי הסיבה להסקת המסקנות שלו. לא הסכמתי לשליפת פיסות מידע מהשרוול ותמיד בקשתי לדעת מה הוביל אותו להגיד את הדברים שהוא אמר. כיוון שהדעות שלו היו מועתקות ברובן (גם אם לא התכוון ולא ראה את זה כך), זה לא החזיק מים, והוא לא ידע איך להסביר את עצמו.
הוא גדול ממני בשלוש שנים ותמיד קיוויתי שלפחות בזכות הגיל שלו, אני אאותגר בדרך כזו או אחרת. זה לא קרה.
ידעתי שאני צריך אתגר אינטלקטואלי, שאני צריך גבר יותר חכם ממני, יותר דומיננטי ממני, כזה שאנסה להשתוות אליו ולא שאנסה שלפחות ישתווה אלי.
את האתגר האינטלקטואלי קבלתי דווקא מהחבר הכי טוב שלו, ובסופו של דבר כשנפרדנו, אותו חבר לא הסכים לוותר עלי, דבר שהיווה תירוץ מושלם לפירוק היחסים הרעים שלהם. היום החבר הכי טוב שלו הוא אחד החברים הכי קרובים שלי ואני בקשר יומיומי איתו ואוהב אותו המון. אם יש דבר טוב שיצא לי מהזוגיות הטיפשית הזאת, זה הוא.
אז אחרי שחוויתי את מה שחוויתי, היום אני יודע שאני לא יכול להתפשר על אינטלגנציה.
כמובן שמתווספים לזה עוד הרבה תכונות אחרות.
קמצנות זה דבר רע מאוד ואני לא אוכל אפילו לשבת עם אדם כזה באותו שולחן. (יש לשים לב שיש הבדל בין שיקול כלכלי הגיוני לבין קמצנות אגרסיבית.)
מצד שני, יש הרבה דברים שלא נראים לנו, למשל ההיפך מקמצנות.
לא מזמן הכרתי בחור בעל כסף רב וממון, והוא חשף בפני את הבית הגדול והמפואר שבבעלותו, את הרכב המטורף שלו, את השטויות שהוא קונה רק כי הוא יכול ואת הבגדים שהוא קונה בסכומי עתק..
אני לא אהבתי את זה וגם העזתי להגיד לו.
אבל, הוא כן היה מקסים והתעקש שאקח איתי בספונטניות מתנה יקרה (בעיני) בשווי 300 שקל שלדבריו, סרב להעניק אותה גם לאחיו.
סרבתי למתנה שרצה לתת לי, צחקתי עליו שהוא בזבזן מאוד ופניתי ללכת הביתה.
אבל אם זה דיל ברייקר?
לא. ממש לא.
לא אהבתי את זה, אבל בכל אחד יש דברים שלא אוהבים. זה קצת היה חמוד שהוא ניסה לעשות הרבה כדי להרשים אותי.
הדיל ברייקר איתו היה דווקא המשיכה המינית.. שהיתה בשמיים, עד לרגע בו הוריד חולצה.
