לעולם לא אדחה אדם על בסיס אמונה באלוהים
גם אני האמנתי באלוהים, עד היום לו אני קורא: "היום בו קבלתי שכל".
אבל, אם יש דבר שאני מכיר בו הוא הקושי הרב להתנתק מהחינוך שקבלת. בנוסף, בהיכרותי עם הרבה אנשים חכמים ניכר לי שאמונה לא מגיעה ביחד עם טיפשות, ואפילו בורות לא בהכרח מגיעה איתה.
ללא ספק, אני אתקשה להעריך אדם שנוהג באופן לא הגיוני כתוצאה מהאמונה, או אדם מאמין החי באופן הסותר לגמרי את אמונתו.
(למשל, חבר טוב שלי לא נוסע בשבת. אבל כשהוא בחו"ל הוא כן; דוגמה נוספת היא אדם מאמין השומר תורה ומצוות ועדיין נוהג באופן המבטל לחלוטין את אותה "תורה" ואת אותן ה"מצוות" על פיהן הוא נוהג. כלומר, זה יהיה אדם אשר אמנותו באלוהיו מסתכמת בשמירת שבתות וחגים אך מחוצה להם מתנהג באופן מכפיר).
אבל, לא אדחה אדם כי הוא מאמין במשהו רק כי אני התנערתי ממנו ובלבד שהוא עדיין חושב באופן רציונלי. צריך למצוא איזון בין השניים. וזה אפשרי. אני הייתי שם.
לגבי מחלות נפש אני מסכים לחלוטין לחלוטין לחלוטין.
אני בעצמי הכרתי בחור על הכיפק. נראה טוב, חמוד, קצת שטותיק.
לא התכוונתי להכנס למיטה אבל היי, הוא היה חתיך ומשך אותי לשם אז למה שאסרב..
במיטה הוא התחיל לספר לי דברים מהעבר שלו ומיד נדלקה בראשי נורה אדומה. לא היה ברור לי למה אחרי סקס הבנאדם שופך את סיפור חייו. הרגשתי שיש בו משהו מאוד לא בריא והיה לי ברור שלא ארצה לפגוש אותו שוב, למרות שהוא חתיך ונחמד.
מאוחר יותר הוא חשף כי חווה אירוע מוחי בעברו, וזאת למרות שהוא צעיר מאוד ובאותה תקופה עוד היינו צעירים יותר.
נתמלאתי רחמים כלפי הבחור החביב אם כי הלא יציב הזה, אבל לאחר מכן שוב הפתיע אותי מאוחר יותר באותו הערב וסיפר כי לאחר האירוע המוחי הוא גם שהה בבית חולים לחולי נפש, והאשים את משפחתו בכך שהם לא קבלו את הנטיה המינית שלו - דבר שהוביל אותו "להתפוצץ".
יצאתי למילואים והבחור סימס לי יום יום. שהיתי שם חודש, והיה לי ברור שהוא מכוון לזוגיות שאני לא מעוניין למצוא את עצמי בתוכה, ושהוא מפתח אובססיה.
ידעתי שאני מתעסק עם פצצה מתקתקת.
דברנו. הסברתי לו שאני לא מחפש זוגיות. הוא הבין, והתפצלנו.
כמה ימים אחרי שסיימתי את 28 ימי המילואים שלי, יצאתי מהעבודה מאוחר בערב. נכנסתי לאוטו, הנעתי. הדלקתי מזגן. הדלקתי אורות - והנה, במרכז האורות, מול האוטו, עמד הבחור. פתחתי את החלון בחשש ואמרתי "אהלן". כבדרך אגב הוא אמר: "עברתי פה, וראיתי אותך נכנס לאוטו!"
הבנתי שהוא רוצה לדבר, אז הזמנתי אותו פנימה. תוך חמש דקות הבחור יבב בבכי אצלי באוטו על כך שאני לא מעוניין, ואני חטפתי בחילה מהסיטואציה (בעיקר בגלל גילוי אחר באותה השיחה). תוך חמש דקות הוא גם חשף שמהצהריים הוא ראה אותי עובד וחיכה לערב כדי להתייצב. כך ש"במקרה" לא נפגשנו, אלא שהוא כיוון לכך באופן ברור עוד מצהרי היום.
לימים, נותק הקשר. אך מדי פעם הוא יוצר קשר ואנחנו משוחחים. אפילו נפגשנו בטעות בתל אביב והקפצתי אותו הביתה בדרכי חזרה לדרום הארץ.
אחת לשנה, באיזור נובמבר, הוא יוצר קשר כשהפצצה שלו מתקתקת בקצב מסחרר והוא מרגיש שהוא עומד להתפוצץ.
ומה אני עושה?
אני פשוט אומר לו להתפוצץ. כי אם זה מה שהוא רוצה, זה מה שיקרה.
אבל שפשוט יפסיק להאשים את כל מי שמסביבו בכך שלא טוב. כי יש לו את הרבה סיבות להיות מאושר, אבל הוא פשוט מאוד מתאמץ לא להיות.
ומאז הוא זוכר לי חסד, כהבחור היחיד אי פעם שהקשיב לו לגמרי, אפשר לו לשפוך את כל מה שעל ליבו - ואחר כך, במקום לחבק, נתן לו סטירה מצלצלת ואמר לו את האמת בפנים, ופשוט אילץ אותו להרים את עצמו ובכוחות עצמו.
וגם כשהוא מספר עלי לאחרים, הוא מציין כמה שעזרתי לו.
לצערי הרב, הוא באמת מספר עלי לאחרים.