Dead Kennedys

[arieltr]

וואי וואי איזה boxet, אם כך אין מנוס

מלמסגר את הפילוסופיה האהובה עליך עבור הסמואנים כ-"אם כבר פיצוץ, אז גרעיני למרכז העין".

לגבי הבויז, SMILEY SMILE הוא כנראה האלבום המועדף עלי ממה שאני מכיר מהתקופה הפוסט גלשנית שלהם הכוללת מפט סאונדס ועד SURFS UP המשובח. הסמיילי אלבום כל כך חבוי, כל כך לא 'קלאסי', כל כך לא נחשב כי היה תחליף זמני לארבעים שנה. אבל הוא מה מחביא כל כך הרבה שריטות מוח שלא היו אמורות להיות 'שייכות' לנערי החוף ולדימוי המרובע/העגול/ההרמוני/לא יודע מה. אלבום משובח כל כך שאני בשמחה משאיל את GOD ONLY KNOWS לשאר העולם.

WILD HONEY אלבום טוב, מרגיש מבולגן, אבל לא מאותה הבחינה כמו סמיילי. הנה קלאסה של שיר שאני שומע בלופים אינסופיים, אין על התרנגול בהתחלה, אבל בלי לטעות זה אחד השירים הכי טובים שהם הוציאו בתקופה המאוחרת הזו:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=AlBCGRAn7oA[/URL]

 

[Celluloid Hero]

אכן מדהים בהחלט

לא ברור איך וילסון הצליח להרכיב עם איזה שלושה תאים אפורים תקינים כאלו מאסטריפיסים קטנים, וכן, אשכרה אף אחד כמעט בעולם לא היה מודע לזה, וגם היום המצב לא השתנה מי יודע מה. אני חושב אגב here comes the night ראוי לאותן תשבוחות, אבל לצערי הם גם חירבנו עליו לגמרי באייטיז בצורת קאבר דיסקו הכי גרוע שאי פעם נעשה באורך 10 דקות, וזה די משאיר אפטר-טייסט שלא עובר במשך כל החיים כנראה.. יש עוד כמה שירי ענק באלבום הקטן הזה, שצריך לאהוב אולי soul כדי ממש להעריך את גדולתם, אבל כן, הוא לא בפירוש לא מופרע טריפי או מטריד ועקום באותה רמה של הסמיילי. סמיילי יש רק אחד ברפטואר של הביץ' בוייז, ובמידה מסויימת- אולי טוב שכך .

 

[arieltr]

רצועת האלבומים האלה מאוד מעניינת ומוסיקלית - לא צפויה

אמנם בריאן טיגן לעצמו את המוח וחבל על כך כי הוא היה צריך להמתין לסוף הסיקסטיז, אבל השרשרת הלא קלאסית הזו מ-67 ועד 71 בהחלט טומנת כמות עצומה של פנינים שיושבות בנוחות רבה בצל הקלאסיקות המוקדמות.

אני עוד צריך לבצע צלילת עומק אל תוך FRIENDS ו20/20 אבל SUNFLOWER אלבום משובח לגמרי עם שירים מופלאים, FOREVER אדיר והשיר הסופי COOL WATER עם האוירה ההזויה מתפקד כסולם שמקשר ישר אל תוך הקטע הפותח של SURFS UP עם האוירה המיימית שיושבת ברקע, מן תפאורה להרמוניות שלהם. אולי זה רק אצלי בראש או בגלל שיש לי את שני האלבומים האלה כחבילה אחת אז שני 'שירי המים' האלה מרגישים כמו סוויטה אחת ארוכה שהם באים ביחד.

האחרון:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=mky-UhxUKoM[/URL]
הראשון:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=AjZES3_SSYA[/URL]
הקונטרה:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=TJ8VGZiR7KQ[/URL]

 

[Celluloid Hero]

20/20 האלבום הכי דמוקרטי של ה Bboys

בשנות ה-60, כאשר כמה שאריות מדהימות מסמייל של בריאן נוצצות בסוף, יחד עם הקטעים המושלמים הראשונים שניפק דניס, הנסיונות הראשונים של קרל לחקות את אחיו הגדול אבל בצורה שטחית יותר (לדעתי רק ב surf's up ו sunflower הוא ממש התקרב לרמה של בריאן), וכמובן החבורה הלא יוצלחת של מייק לאב-ג'ארדין-ג'ונסטון שלא ידעה לחיות מחוץ לעידן הגלשנים, אבל עושה שם דווקא נזק מינימלי ואפילו מנפקת כמה רגעי רוקנרול טובים באופן מפתיע. בסה"כ זה יוצא מעין גירסה מפותחת ומופקת יותר של wild honey. (האלבום holland יהיה פיתוח נוסף, ואפשר להגיד הרגע הדמוקרטי הגדול של הלהקה, ואפילו יומרני בצורה מוצלחת (הפעם הראשונה ויחידה שמייק לאב ויומרנות עבדו יחד)).

friends זה מקרה שונה, כי זה האלבום האחרון שבריאן ממש ניפק בו input בצורה קוהרנטית פחות או יותר. זה הספיק רק לאלבום מאוד קצר של 25 דקות שהוא אפילו לא כתב את כולו, אבל עדיין לרגע יפהפה בקריירה שלהם. כמו השניים שקדמו לו, הוא שוב מרגיש מאוד מינימליסטי הפקתית, רסיסים או שברים בודדים מההפקה של סמייל ופט סאונדס. בריאן התעקש כהרגלו לכתוב את השירים הכי פשוטים ושמחים שעולים לו בראש, הצרה היא שהרבה לא היה לו בראש באותו הזמן... אבל גם ב friends בסוף השירים הקטנים מתגלים כגדולים עם האזנות שעוברות, והמלודיות המושלמות שנשארות איתך, הן סוד הקסם והכח של בריאן.

למעשה, friends היה אחד האלבומים הכי יקרים לליבו של בריאן, ואחרי חוסר ההצלחה שלו, הוא בחר לבודד עצמו מהעולם לתקופה מאוד ארוכה, בה ניפק ללהקה שירים ספורים בלבד. הביץ' בוייז המשיכו להתקיים בזכות פרוייקט הנקרופילה המוצלח של סמייל שחלקיו הפנימיים פזורים לאורך כל האלבומים של סוף הסיקסטיז- תחילת הסבנטיז (cool cool water גם הוא אחד מהם). בריאן יחזור אינטגרלית ללהקה רק באמצע שנות ה-70 כמעין זומבי-בריאן. בדיעבד אפשר להגיד, שגם הזומבי בריאן ניפק כמה רגעים מעניינים וטובים (האלבום love you למשל), אז לחובבי הלהקה יש המון מה לשמוע אפילו עד סוף שנות ה-70, במיוחד אם הם התברכו ביכולת להתעלם מהצ'יזיות של מייק לאב. לא פשוט, אבל מתגמל.

 

[arieltr]

שמע, אני עדיין מנסה להבין את התיאוריה המגובשת

שגיבי היינס בונה שם בעשר הדקות הראשונות של ה-BLIND EYE SEES ALL עוד לא נפתחו שערי הסניטריום שיצליחו להכיל אותו. בשאיפה להשלים את כל המופע הזה הלילה, למרות שאת שלי קיבלתי לגמרי כבר בדקה ה-17 עם מיתרי הבאס שהכריזו 'הי' סך הכל שיר שאפשר לבלות איתו לופים אינסופיים. מה גם שקליפסו כבר ביקר על הפתיחה.

מספר צעדים אחורה ל-68, נחזור חזרה לביץ' בויז כי אתה חולה על מייק לאב לא יעזרו הכחשות, את הולנד אני לא מכיר בכלל אז נזוז רק טיפונת הצידה לנערי ליברפול עם האלבום הכפול שלהם, אפשר כבר לצמצם לאלבום אחד שלא באמת חייבים לשמוע או שעדיין חל איסור מוחלט?
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=luxHpy7IKRM[/URL]
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=esQJamWVS-g[/URL]
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=oZ5rx08TYXE[/URL]
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=xS7wxh_atFY[/URL]

 

[Celluloid Hero]

מה קשה להבין?

די ברור שאם ג'ון לנון ויוקו אונו היו נהירים ומבריקים מבחינת המסרים שלהם בראיון המיטה ההוא כמו גיבי והחבורה, שלום עולמי כבר היה מפציע צחור כיונה ממזמן, או לפחות- הם היו על מספיק פטריות כדי לדמיין לעצמם עשרות שלומות עולמיים אינטר-גלקטיים בכל צבע וצורה שהם רק היו רוצים..

ההופעה שקישרתי, צריכה להחשב לאחד התיעודים הכי אדירים של איזושהי להקה אי פעם. שמע זה מתחיל הכי מופרע שיש ורק נעשה יותר ויותר לא סביר בעליל בהמשך. ובכלל הם מבצעים מהפרטואר המוקדם הטרום-Locust abortion שלהם את כל קטעי הנוייז הפסיכדליים ההזיייתיים שלהם, אחד אחר השני, ואם תוסיף בויז'ואל את גיבי המהלך כמעט עירום בתוספת כל מני דברים רנדומליים שהוא אוסף מהריצפה ושם על הראש, את עשרות הזרועות שמתעופפות שם מאחורה על התופים, במעין טקס זימון שטני אפוקליטפטי/אפילפטי וכמובן את פול לירי האחד והיחיד שמתעוות על הנוייז-גיטאר (אגב אחרי "ראיון" שראיתי איתו, הסתבר לי שגיבי היה עוד הנורמלי יחסית בחבורה...), מקבלים משהו שלא התקבל באף אלבום סטודיו שלהם בכזאת רמה- שידרוג מהותי לעומת כל קטעי האולפן המקבילים שלהם, למעין טראנס ארוך מטריד ומשכר. מייק לאב היה מת על זה ,

סתם. אגב אני חושב שרינגו ובטח הצד הילדותי ובחביב מאוד בעיני של מקרתני הם כלום בהשוואה לפוץ הזה לאב וחוסר הכישרון שלו. שלא רק חיבל בתוכניות של בריאן ככל שיכל, פרוייקט SMiLE כלול, אלא גם התעקש אחרי זה להנהיג את הלהקה לאופק גדוש באנשים בגיל המעבר בחולצות הוואי, kokomo, והדוד ג'סי, מצער גידול בנות מלהטט על התופים. כיף חיים.. (מזל שעדיין היו מלודיות שוות זהב של בריאן בסביבה פה ושם)

 

[arieltr]

מעבר לריפים המעוותים הנוייזים והמפחידים שפול לירי יודע לנפק

Locust Abortion Technician שכולו טריפ מפחיד ומתמשך מסתיים במאסטרפיס נקודתי שמכיל ריפים כבדים ומאיימים, בס שמהלך כמו רוצח סידרתי, וידוי רדיופוני בנושא איימתני, אוירה לינץ' ואז בא לירי ומראה שהוא בקלות לא מבוטלת מרביץ את אחד הסולואים הכי משוגעים פנטסטיים ומלודים שאפשר ורצוי לשמוע פעם בשבוע לפחות כדי לשמור על קצת איזון ביקום הזה.
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=t92UkJkfb6g[/URL]

שבוע שעבר תוך כדי ריפרופים בחנות ראיתי אלבום סולו של גיבי והבעיות שלו. יש לזה מבנה קצת יותר ברור וזה יכול להיות מעניין אבל קצת פחות לוהט מסמרר ופסיכי מהימים של הבטהול:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=oAmY_JR-Xw8[/URL]

 

[Celluloid Hero]

אני אגיד לך במרוצת השנים

שמתי לב שאני יותר איש של Psychic... Powerless... Another Man's Sac מאשר איש של Locust Abortion Technician
שיהיה ברור שאני מת על שני האלבומים!

אבל עדיין כהעדפה אישית אני יותר חולה על הראשון שלהם וגם על הEP שקדם לו. ה Locust מסתמך המון על studio trickery , גאוני אומנם, אבל במקרים מסויים כבר קשה מאוד לקרוא לזה רוקנרול.. . בקיצור הוא יותר יצירת אומנות מטרידה ה locust ,ופחות הנוייזנ'רול (לפעמים אפילו הארדקור) המטריד והדבילי שהיו ה EP והאלבום הראשון (אגב, ההמשך הישיר שלו מבחינתי זה ה Cows). אבל, נו, איש איש והעדפותיו החולניות

 

[arieltr]

ה-LOCUST זה הרגע בו הם חצו את הכביש מרוקנרול לאמנות

ומה שיפה שם זה בדיוק בגלל שזה מטריד מאוד זה מצליח להתעלות הרבה מעל לפריק נויז ותעלות הביוב שהם מבלים בהם להנאתם. למרות כל הטיסה המפחידה ומסויטת הזו הם לא שכחו את ההומור שלהם או את האידיוטיות המודעת שלהם והם גם לא שכחו שהם יודעים לנגן מצויין - אמנם בדרך העקומה הייחודית שלהם, אבל הם בהחלט יודעים.

וכן - מעבר לכל שיר בלתי שמיע, מצחיק ומטריד גם יחד נוסח O-MEN או ה-KUNTZ שתכלס מדובר ב-BUTTHOLE FOLK וזה חתיכת קונץ לא פשוט בכלל, או רעידת האדמה הגועשת שפותחת את האלבום - אז כן, מעבר לכל אלו הם לא שכחו לעשות את הרוקנרול הכל כך יחודי ומשובח שהם יודעים לעשות - אשכרה המנון השיר הזה אז אני שוב פעם אלך על זה רק בלופים אין ברירה אחרת:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=URhJP1DEbE0[/URL]

 

[arieltr]

שלחתי ב-14:18 עכשיו 16:09 אני עדיין בלופים עם הרצועה האדירה

PARDON ME I'M ONLY BLEEDING

 

[Celluloid Hero]

אכן, מה שיפה בבחורי התחת

שאם הם רק היו רוצים, הם היו יכולים להיות גם Husker Du. מלודית- היה להם את הכישרון ויש את השירים שמוכיחים את זה, למשל Cannoball, למשל זה. אבל הם רצו להיות הלהקה הכי חולנית בשטח , וזה הרבה יותר גדול. וזה בדיוק למה אני קורא אותם הלהקה הכי אדירה שידעו שנות ה-80. מעניין אם עוד מישהו חוץ משנינו (וחברי הרד הוט צ'ילי פפרז, וכל מני נוייז רוקרים מטורפים על כל הראש), ייקלוט את זה יום אחד..

 

[Celluloid Hero]

ועכשיו חידה- מה משותף לגיבי היינס וג'וני דפ?

התשובה- מייקל סטייפ (אני מופתע בדיוק כמוך

)

 

[arieltr]

מבחינתי ההבדל ביניהם די גדול מנטאלית

הוסקר דו הם הילד הקטן שעושה בלאגן בחצר בגן, משפיע על שאר הילדים ובעקבותיו הגננת מחליטה על אזור מיוחד בחצר שבו מותר לבלגן כמה שרק רוצים.
גולשי התחת הם הילד הקטן בגן שיודע שמותר לילדים לעשות בלאגן בחצר בגן, אז הוא משאיר את זה לילדים אחרים והוא הולך למשחקיה בפנים ולעיני הגננת מוריד את המכנסיים ומשתין בקשת רחבה על השטיח הצבעוני במרכז החדר. ושמחשבת התנצלות עולה בראשו, עד שהיא קורמת עור וגידים הוא כבר משחרר פלוץ רועש במיוחד במקום.

דחפתי את ZEN ARCADE למערכת אתמול בלילה, האקלקטיות מבחינתי היא הצד החזק של האלבום אבל גם נקודת התורפה שלו. מצד אחד זה מתפזר יותר מדי לאורך ולרוחב ומאבד פוקוס בגלל הפיזור הזה, מצד שני זה לפחות כמעט ממורכז לגמרי כך שאפשר לחלק את האלבום לחלקים ברורים. מצד שלישי יש כמה רגעים נמתחים מדי (WHATS GOING ON) מצד רביעי יש רגעים מושלמים (BY THE SEA). מצד חמישי אם במקום אלבום כפול זה היה יוצא בתור 4 EPs אז אולי אחד מהם היה עומד כתף אל כתף עם PEE PEE THE SAILOR. מצד שישי, אם הוסקר אלבומית, אני עדיין מעדיף את היצירה המחסלת שלהם NEW DAY RISING

 

[Celluloid Hero]

ניסוח יפה של ההבדלים

אבל לא יכול לחלוק עליך יותר בקשר ל Zen arcade. אולי כל הגדולה שלו זה באורך, בהשתוללות חסרת המעצורים (אם אני זוכר - הכל הוקלט בטייק אחד בתוך איזה 40 שעות, הם השאירו הכל לא גדעו כלום ממה שהוקלט), בעיכול שלו כחתיכה אחת. רק אחרי שאתה סופג את כל הבלאגן הזה, אתה חווה בסוף אקסטזה אמיתית. וואלה אחרת ה-13 הדקות האחרונים של האלבום pointless לחלוטין. בחיים אבל בחיים לא הייתי מקשיב להם עד הסוף מחוץ לקונטקסט של האלבום. אתה אמור להגיע סחוט, מבולבל, כועס, מסוחרר ואחרי שחווית כבר לפחות 10-20 אורגזמות קצרות, ורק אז, אתה יכול להכנס לטראנס הטנטרי הזה וגם לצאת כמו שההוסקרים התכוונו, אחרי התגלות הבודהה על ההר, כשסכין בין השיניים והוא דוקר את כל הבודהות הקטנים יותר ועושה מהם קונפטי (ככה זה אצלי לפחות). לחלק ל 4 EPS (??) אשכרה לאבד את כל המשמעות. בקיצור אריאל, יש לך עוד הרבה ספינים לעשות עם האלבום הזה, כי כרגע אתה way off

בשלב זה של חיי- אני מציב את Zen arcade כרגע הזן האמיתי שההוסקרים הגיעו אליו, או לפחות ב Notch אחד מעל כל השאר, ותאמין לי אני מאוד אוהב את כל השאר, מחזיק בכולם בבית,חוזר אליהם לעתים קרובות, ומזמין בשמחה לסדר פסח ללא תחושת אגרסיות פסיביות.

אה!, עוד עניין חשוב אפילו יותר- בלי Zen Arcade כמו שהוא, לא היית מקבל בחיים Double nickles on the dime של המינוטומן וזה- הפסד אדיר אדיר אדיר. (במיוחד אם לא שמעת אותו עדיין!).

לעולם לא יימאס לי מיצירת המופת ה Funk- Jazz-hiilbilly- hardcore הסינגולרית הזה

 

[arieltr]

מעניין להסתכל על ZEN ARCADE ולשים מולו את האלבום הכפול של

הביטלס

ההוסקארים הגיעו לכפול מוקדם בדיסקוגרפיה שלהם בעוד שהאלבום הלבן הגיע בשלב מאוחר בפעילות של הביטלס. שני הלהקות מונעות ע"י צמד כותבי שירים, כלומר היה ברור שבשלב מסוים יגיעו שברים שיצופו על פני השטח ויגרמו לסדקים בחבילה.
את אלבומי הביטלס מן הסתם אני מכיר הרבה יותר טוב מכל אלבומי הוסקר דו, אבל להבנתי, ZEN מציג אותם כמיקשה אחת, אקלקטית אמנם, אבל אחת. את האלבום הלבן אינני רואה כמיקשה אחת, ולא בגלל שהוא אקלקטי עם זרועות למליון כיוונים, אלא בגלל שמה שאני רואה שם זה חברי להקה שזזים כל אחד לכיוון אחר באופן עצמאי, רק שזה יושב תחת אלבום כפול אחד.
הביטלס מגיעים ללבן אחרי שעברו מן תהליך התבגרות/שינוי מLOVE ME DO דרך TOMORROW NEVER KNOW לDAY IN LIFE, אצל ההוסקרים התזוזה מרעשים מלודים אל עבר מלודיות עם קצת רעש תגיע אחרי הZEN. כלומר מצד אחד יש נקודות נושקות בין שני הכפולים האלו אבל אולי זה לא באמת נושק כי זה רק תלוי בזוית שמסתכלים על שני האלבומים האלה. כלומר ארבעת האלבומים המדוברים. או שמונת ה EPs .........

לא מכיר את האלבום של המינומן שהזכרת אבל זכור לי שאני אמור למצוא אותו בשלב מסוים. אולי מחר. יש לי EP שלהם שנקרא PROJECT MERCH.

 

[Celluloid Hero]

האמת לא צריך ללכת כל כך רחוק

אצל ההוסקרים כדי למצוא התאמה אמיתית לאלבום הלבן, כי האלבום האחרון שלהם Warehouse: Songs and Stories מתאים יותר להגדרה; הוא גם כפול במקור וגם מרגיש כמו להקה שסופה קרב. כלומר, זה לא מדוייק- רוב השירים נפלאים, אבל ה state of mind של שני היוצרים החשובים בלהקה הוא הפוך. בוב מולד בא ליצור מאסטרפיס, והכניס את המלודיות והעיבודים הכי מושקעים ואפילו סנטימנטליים (רחמנא ליצלן) שהוא יכל לחשוב עליהם, וגרנט הארט? כנראה בא בעיקר להינות מהרגעים האחרונים בלהקה לפי שהוא עוזב. זה לא שהוא לא מנפק כמה Ace-ים, זה רק שהוא משתולל בכל מני כיוונים וכל מני סגנונות שקשה מאוד להוציא מהם את המילה EPIC, כלומר- לא מתאמץ באמת. אולי יוקו גם השפיעה עליו בדרך מי יודע? . כמו באלבום הלבן יש שם גם בעיה עריכתית קשה שהפכה אותו לאלבום כפול, בגלל שלא הייתה הסכמה בין החברים על מה נכנס ומה יוצא (אז הכל נכנס). בכל אופן ההרגשה שלי שלעומתו ב zen arcade הם עבדו יחד באותן התחושות והשאיפות. גם ב NDR. אבל החל מ flip your wig (שם דווקא מולד על ניוטרל יחסית למולד, והארט מפציף בלי הכרה) הכימיה כבר לא מאוזנת באופן נפיץ כמו בעבר.

ה EP שיש לך מסתבר זה האחרון שהמינוטמן הוציאו (בון המנהיג נהרג בתאונת דרכים בגיל המפתיע של 27). הוקלט גם ממש אחרי double nickles אז צריך להיות מעניין. אני אתפוס מתישהו בטיובה כדי לקבל את ה feel שלו.

 

[Celluloid Hero]

אוקיי תפסתי בטיובה

נשמע מעניין- אבל שים לב- נשמע הפוך לגמרי מדאבל ניקלס. יעני, שירים ארוכים, מפותחים עם התחלה-אמצע-סוף. הסגנונות המגוונים הם אותם הסגנונות, רק יותר מופק, laid back, ואפילו סוג של אממ.. "רגיעה נרקוטית" וזה שוב- הפוך לגמרי. בדאבל ניקלס הלהקה נורתה מלוע של 40 תותחים בו זמנית, ועוצרת כדי לתפוס אוויר לאולי איזה 3 ,4 טרקים ,כי זה הרעיון של הלהקה- זבנג של דקה-דקה וחצי וגמרנו. זאת כנראה הפאזה החדשה שהלהקה התכוונה לקחת (ראיתי עכשיו שיצא אפילו אלבום נוסף ואחרון לללהקה אחרי ה EP. לא ידעתי על זה), בנסיון אולי טיפה להגדיל את קהל היעד. בכל מקרה גם אם זה חסר Punch, הלהקה כל כך מוכשרת שלדעתי זה עובד להם איך שלא מסתכלים על זה, גם עם קאברים לסטפנוולף ,BOC ו CCR (שהיו כולם ענקיים, אז למה לא?) .

 

[ציףציף1000]

warehouse ו-zen נעשו בשתי תקופות שונות לגמרי

ההשוואה עם הביטלס נכונה במימד אחד: שתי הלהקות הקליטו כמות עצומה של חומר, תוך התפתחות מטאורית, בזמן קצר מאוד. אנחנו מדברים על כ-4 שנים סה"כ אצל ההוסקרים: 1983-1987. "זן" הוקלט במרתון באולפן בקליפורניה, כאשר חברי הלהקה על ספידים (ולכן לא ישנו, אלא המשיכו להקליט רצוף). אבל השירים נכתבו קודם לכן, ובוצעו בהופעות, כך שהם ידעו מה הם הולכים להקליט, ואיך. מולד והארט היו בראש אחד, ובחלק מהשירים יש אפילו קרדיטים משותפים לשניהם.

warehouse היה אופרה אחרת לגמרי. בשלב הזה התקשורת בין השניים התמוטטה כמעט לגמרי (ה"לגמרי" היה השלב הבא). הארט החל את ההתדרדרות שלו לסמים, והשירים שהביא היו פחות טובים מהאלבומים הקודמים. מולד, שתמיד דרש שיותר שירים שלו יופיעו בכל אלבום, כדי שייחשב לדומיננטי בלהקה, המשיך בשלו ועל כל שיר של הארט, הביא גם שיר שלו. התוצאה היתה אלבום כפול, שאולי לא היה צריך להיות כזה. בין האוהדים יש רבים שלא אוהבים אותו. אני דווקא כן.

תחפשו גם את האלבום the living end, אלבום הופעה שיצא בסוף שנות השמונים, ככל הנראה ללא הסכמת חברי הלהקה. הוא מצויין, ונותן אולי תמונה יותר טובה של הלהקה מאשר warehouse. הוא כולל גם שירים שלא נכללו באלבומים, בגלל המאבקים בין מולד והארט. מבין אלו, המפורסם ביותר (שדווקא איננו ב-living end) הוא 2541 של הארט . מולד סרב לכלול אותו ב-NDR, מתוך קנאה, כי הוא ידע שזה שיר טוב. עד היום, ההחלטה הזו היא הדבר היחיד הנוגע לגראנט, עליו מולד מודה שהוא מתחרט. גראנט הוציא את השיר כסינגל ב-1988 או 89, והקליט גרסה שונה לאלבומו הראשון. ביוטיוב לצערי אין את גרסת הסינגל של השיר, שהיא העדיפה.

 

[Celluloid Hero]

יופי של שיר ה 2541

שמעתי את גירסת האלבום של הארט. את האלבום לייב אני לא מכיר, אם כי יצא לי לשמוע כל מני הופעות לייב של ההוסקרים ביוטיוב, ובדרך כלל הן ממש מעולות.

 

[arieltr]

WAREHOUSE נייט

בנוסף ל-ZEN ו-NDR יש לי את FLIP ואת CANDY.

את WAREHOUSE ראיתי יותר מפעמיים בחנות והוא עוד לא עבר לגור אצלי. מה שכן, Fליפ אלבום פשוט נפלא מהרגע הראשון ששמעתי אותו. אם הוא לא היה בא כל כך סמוך ל-NDR ו'זן' או אצל כל להקה אחרת הוא היה פיסגה מוסיקלית.
את Cאנדי שמעתי אולי פעמיים מאז שהוא עבר להתגורר אצלי שנה שעברה, אני צריך לפנות לו זמן.