Call of the West

Call of the West

לפני כמה שבועות המנהל העלה כאן שרשור על אלבומים עלומים. לא היה לי זמן אז, ולכן אני מעלה את תרומתי לשרשור כאן, תוך ידיעה שחוץ מלצלולויד ולי, למעטים יהיה עניין באלבום הזה. ולמרות זאת, לטעמי הוא אחד מהאלבומים הטובים ביותר של שנות השמונים.

מקורם של Wall of Voodoo הוא במועדוני הניו-וויב של לוס אנג'לס, בסוף שנות השבעים. סטאנארד רידג'וויי, סינגר סונגרייטר שהתפרנס מהלחנת פסי קול לסרטי סטודנטים דלי תקציב, פגש את האחים ברוס ומארק מורלנד, שניגנו עד אז בלהקת פאנק מקומית, the Skulls. את חזונם המוזיקלי של האחים מורלנד ניתן לתאר כשילוב של ניו וייב אמריקאי מסונתז לאניו מוריקונה, ופסי הקול שיצר למערבוני ספגטי בשנות השישים. רידג'וויי הוסיף לתבשיל טקסטים הכוללים ביקורת חברתית, והגשה דרמטית. אל השלושה הצטרפו צ'אס גריי בקלידים, וג'ו נאניני בכלי הקשה. אלבומם הראשון, Dark Continent זכה לתשומת לב מקומית מסויימת, ולביקורות פושרות. בדיעבד, זהו אלבום טוב, אבל שעת החסד הגדולה של הוודואים היתה באלבומם השני, Calll of the west שיצא שנה לאחר מכן, ב-1982. ברוס מורלנד היה, רשמית, מחוץ ללהקה כשהאלבום יצא, אך הוא השתתף לפחות בחלק מהשירים, ככותב וכמבצע, לפני שחזר ללהקה אח"כ. סינגל אחד מתוך האלבום, Mexican Radio, זכה להצלחה הודות ל-MTV, והלהקה יצאה לטורים שאפתניים. אך מתחים בתוך הלהקה חיבלו בהצלחתם, ורידג'וויי עזב לקראת סוף 1983. הלהקה המשיכה עוד כמה שנים עם נגנים חלופיים וסולן אחר, אך החומרים שהקליטו לא הגיעו לרמה של שני אלבומיהם הראשונים. אי יכולתה של הלהקה להחזיק מעמד לטווח ארוך, ואי האחידות ברמת החומרים שלהם, גרמו לפיחות במעמדם של הוודואים והאלבום הנהדר הזה נשכח עם הזמן. הגיע הזמן לנער ממנו את האבק, ולהאזין לו שוב.

בימים בהם יצא האלבום לאור, ארה"ב נכנסה למיתון כלכלי קשה. אנו נוטים היום לזכור את האמנים שהתייחסו לכך ביצירות שלהם - כגון ספרינגסטין וניל יאנג - אבל למעשה רוב הסינגלים והאלבומים בראש מצעדי המכירות, לא שיקפו את התמורות החברתיות, בעוד הפאנק היה מוזיקה מחתרתית, ורוק הקולג'ים החל אז לעשות רק את צעדיו הראשונים. הניו-ווייב הבריטי, במקביל, פיתח תגובת-נגד לפאנק וואימץ הדוניזם אסקפיסטי מצוייץ ומסונתז, בדמות הניו-רומנטיקס. בנוף המוזיקלי הזה, הוודואים פעלו בסקאלה שבין הסינתיסייזרים הקרים של אולטרווקס, נניח, לבין ספרינגסטין - ובמיוחד האלבום "נברסקה", שהוא המקביל המיידי ל-Call of the West. כמו "נברסקה", גם Call of the West עוסק באנשים שבשולי החברה האמריקאית, הקרבנות של המדיניות הכלכלית וההבטחות הריקות של החלום האמריקאי. אולם בניגוד לספרינגסטין, אצל הוודואים אין גאולה ואין נחמה; הם מעמידים את הפרות הקדושות בשורה, ויורים בכל אחת, בין העיניים: הזוג האבוד, החולם על "אקזיט", ועל הצלחה בתוכניות ריאליטי ובינתיים מאבד את כל כספו בבתי הקזינו של לאס ווגאס; הפועל בבית החרושת, החי בשגרה שוחקת, תמהה לאן נעלמו חלומות הנעורים שלו ומוציא את תסכוליו על אשתו; הניכור העירוני, חוסר האונים וחוסר התקשורת, הבדידות והפרנויה, שהם מנת חלקם של האנשים הממוצעים, האנונימיים, תולדה של חברה בה צריכת מוצרים היא המכוננת את האינדיבידואל. למרות הרפרנסים הנטועים בתרבות של התקופה, האלבום הזה הוא אפילו אולי יותר רלבנטי כיום מאשר אז.

Mexican Radio, אלגוריה על חוסר תקשורת בחברה המודרנית, היה הלהיט מתוך האלבום. אך דווקא שיר הנושא, הוא הקטע המרכזי בו: דרך סיפורו של נער תמים המגיע מהכפר אל הג'ונגל העירוני, רידג'ווי מעמיד כאן למשפט את החלום האמריקאי עצמו, את ההבטחה להצלחה ולאושר, המסתירה מאחוריה מאבק אכזרי ואלים:
"הוא שמע את החריקה של בריח הרובה
ומצא את עצמו מציץ דרך קנה של כלי נשק המוחזק בידיו של בעליה השתוי של חנות למשקאות משכרים
"ישנו מאבק", הוא אמר "ישנו מאבק בין הארץ והאנשים.
האנשים חייבים ללכת
הם עשו את כל הדרך לכאן
כדי לתבוע זכויות כרייה
לעשות עבודות פחחות במכוניות
להמר
לצלם תמונות
כדי שלא יצטרכו לעשות כביסה
כדי להיות בעלי טוסטוס
כדי שיהיה להם רדיו אלחוטי משלהם ומיזוג אוויר
וצנרת טובה, בוודאות
כדי למכור ספרים של טיים/לייף ולעבוד במעדנייה
לאכול קצת צ'ילי כל בוקר
ואולי... אולי... להיות שוב בעלים של תחנת דלק משלהם
ולקחת סמים
ולעשות סקס משוגע
ומעל הכל, מעל הכל - כדי שתהיה להם הזדמנות הוגנת, חתיכה מהסלע וחלק בעוגה
וכדי שיוכלו לירוק החוצה מחלון המכונית, ושהרוח לא תעיף את זה בחזרה אל פניך"

https://www.youtube.com/watch?v=D2T5W3dMt74

שניים מחברי הוודוו אינם עוד בחיים: מארק מורלנד מת בתחילת שנות האלפיים מסיבוכים לאחר השתלת כבד. ג'ו נאניני מת בשנת 2000 משטף דם. ברוס מורלנד וסטאן רידג'וויי עדיין מנגנים, בנפרד.

את האלבום בשלמותו ניתן לשמוע כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=i8UrEcrWKq0
 

Celluloid Hero

New member
goood call

נשמע כמו אחלה דבר, ויופי של סקירה בו זמנית. מעולם לא שמעתי עליהם, אבל זה לא מפתיע אותי, יש עוד הרבה אוצרות לדלות מהבאר העמוקה והחשוכה הזאת של שנות ה-80. האמיצים והלא מקובעים שבינינו תמיד יכולים למצוא עוד ועוד.

רק דבר קטן הפריע לי- אני חושב, לאור הנגישות היחסית של המוזיקה (אלקטרוניקה low-fi אפלה מעולם לא הזיקה לאף אחד, לפחות לא פיזית..), שיש דווקא פוטנציאל לקהל גדול פה. כלומר, לא גדול מספרית, אבל אחוזית בהחלט. קיצר, אני מציע לא להתעצל וללחוץ על הלינקים, זה מעניין בהחלט.
 
אחלה

הייתי צריכה אולי לתת לינקים לקליפים של ממש:

Mexican Radio - הקליפ הרשמי
https://www.youtube.com/watch?v=eyCEexG9xjw

שיר הנושא מהאלבום, בהופעה מדליקה מ-1982. למה לא הייתי שם?
https://www.youtube.com/watch?v=Kvnin-u75qY

Lost Weekend, השיר המקביל ל-Atlantic City של ספרינגסטין (ומעניין להשוות בין השירים), מאותה הופעה באטלנטה:
https://www.youtube.com/watch?v=koPL4WkCBPA

Factory גם משם
https://www.youtube.com/watch?v=meMr40EPrS8

tomorrow, מהטלוויזיה הבריטית
https://www.youtube.com/watch?v=8ShgXtmSLW0
 

oren29at

New member
דרך מעניינת לשווק את האלבום, הייתי אומר


תוספת מאוחרת לפוסט-נושא שלי שצלל לתהומות כאבן שאין לה, פלוס רפרנס לטעמו (?) המוזיקלי (??) של הצלולויד, היקר באדם? למרבה המזל, הפורום הזה ממילא עונה להגדרה של"מעטים מול רבים", כך שנראה לי שעזי הנפש ששורצים פה התגברו על המכשולים השיווקיים שהנחת לפניהם.

אני מקווה שהיה להם השכל והתגברו, הכוונה. קודם כל- תודה רבה על הסקירה, ועל אלומת האור שהפנית לאלבום נשכח במיוחד. לאלבום הזה, בזמן שיצא, היה בהחלט סיכוי מסחרי מסוים. נכון שהלייבל (I.R.S, הלייבל של R.E.M בין השאר) היה קטן ועצמאי, ונכון שהסאונד הוא יותר בריטי מאמריקאי, אבל עם מיני להיט ב MTV ועם סימפתיה מובנית של הבריטים לכל מה שהוא לא מיינסטרים אמריקאי, החבר'ה האלה יכלו בהחלט לפתח קריירה מוזיקלית כלשהי. כמו שאני מבין, זה לא קרה, וחבל.

האזנתי לאלבום, רק למוזיקה, ללא מילים. הוא בהחלט יפה בדרכו הצנועה והכנועה. האלבום הזה בוער מבפנים בעוצמות משתנות, ונשמע בהחלט כמו פרטנר לטווח ארוך. אם מסתכלים אפילו יותר מלמעלה, ובהמשך למה שרועי אמר, אז יש בשנות השמונים כמות אדירה של מוזיקה טובה (שחלקה, אגב, קיבל מאוחר יותר מעמד מיתי). ניימדרופינג זריז ולגמרי לא מייצג יכלול הרכבים כמו הריפלייסמנטס, R.E.M, גאן קלאב, והאסקר דו, ואלה רק האמריקאים שבחבורה. המוזיקה שנעשתה בשנות השמונים נטועה באופן מובהק בזמן ובמרחב שבה היא נעשתה, והיא בעיקר חפה מאווירת רטרו, או ממחוות יתר, או מדז'ה-וו מעיק.

בקיצור-יפה, מלודי, לא נדוש, מומלץ.

וכמובן- יש מאמר

http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/article.aspx?forumid=552&aId=108448
 

Barmelai

New member
מעניין, תודה

קשה לי להאמין שיכנס אצלי למועדון של טובי בנינו באייטיז, התחרות שם צפופה וקשה מדי, אבל אין סיבה למה לא להכיר אותו גם. הפוטנציאל ניכר מהשמיעה הראשונה.
 

oren29at

New member
תוספת מעניינת, ותודה לג'

ג' היא חברה לעבודה, חובבת מוזיקה ושנותשמונים במיוחד (קיור, סמית'ס ועוד כל מיני דברים טובים). החלטתי לשתף אותה באלבום הזה, כי מגיע לה.

כמה דקות אחר כך, טלפון לעמדה. "תגיד, זה לא ההוא ששר קאמופלאז'?". חיפוש זריז גילה שג' צודקת- מסתבר שסטאן רידג'וויי, הזמר וכותב המילים של הלהקה, הוא גם מוזיקאי עם קריירה ענפה, שנמשכת עד היום. הלהיט שג' דיברה עליו הוא "Camouflage" מ 1985, שתמיד נשמע לי כמו שיר קאנטרי מפלסטיק- מופק מדי, פשטני מדי, פטריוטי מדי. מעניין מה גרם לרידג'ווי להחליף צד ולהפוך ממבקר האמריקנה למי שמצדיע לה. מעבר לשיר הזה אין לי מושג לגבי המוזיקה של רידג'ווי ווטסואבר.

בכל מקרה, עושה רושם ש Wall of Voodoo היו הפרולוג לקריירה של רידג'ווי, אם מישהו רוצה להתקדם מהאלבום הזה הלאה עם המוזיקאי הבולט של הלהקה. רק תיזהרו מנחתים מתים בדרך.
 

Barmelai

New member
זה אותו אחד?

וואלה. שאגיד באופן מפורש את מה שאתה רק רומז? עזוב, בוא נגיד שהאלבום שציף המליצה הוא מקום טוב להתחיל ואף לסיים את ההכרות עם האיש.
 

oren29at

New member
מסתבר שהוא "עשה רוד סטיוארט"

אם כי יש להודות שלסטיוארט היו איזה 7-8 שנים של קריירה ראויה. רידג'ווי הוא כבר גירסת האינסטנט: שנתיים שלוש- ופח.

מעניין אם אפשר לעשות רשימה כזאת של אמנים שהיו מעניינים בראשית דרכם, ואז הידרדרו לתהומות של חוסר השראה ו/או מיסחור. לחילופין, יש גם כאלה שעשו את הדרך ההפוכה- מבובות על חוט לאמנים מוערכים. טוק טוק או ג'ון קוגר מלנקמפ למשל.
 

tzvika321

New member
שרשור אלטון ג'ון?

הייתה פעם להקת פאנק לא רעה בכלל. האלבום הטוב האחרון שלהם היה אידיוט אמריקאי.
ואז הם עברו לברודווי. גרין דיי קראו להם, ואין לי מושג מה הם עושים מאז.האמת, גם לא מעניין אותי.

ודוגמא יותר מקומית והפוכה, שאני לא לגמרי סגור עליה. לנינט יש את כל הפוטנציאל לא להגיע לפורום הזה. זוכת כוכב נולד, מאמי של טורי הרכילויות ועוד כמה מרעין בישין.
מצד שני, המוזיקה שהיא עושה, לא מתאימה בדיוק למיינסטרים שלכאורה תפור עליה. היא מתעקשת לעשות את מה שהיא אוהבת, ולא את מה שימכור, ורק זה כבר מספיק לעורר סקרנות.
בפועל, את הקהל הטבעי שלה היא מאבדת, את יושבי הפורום הנכבד הזה היא לא מצליחה להשיג, מעין סוג של טרגדיה.
כפי שאמרתי, אני לא לגמרי סגור. יש יותר מידי דעות קדומות שיושבות עלי כשאני מנסה לשמוע את השירים שלה, אבל זו בדיוק ההמחשה של עד כמה זה קשה לשנות פאזה ותדמית.
 

oren29at

New member
שרשור שלמה ארצי?

גרין דיי? באמת? בזמנו התלהבתי מהשיר "Basket Case" ובעבותיו קניתי את Dookie, שאם אני לא טועה נמצא ברשותי עד היום. אחר כך יצא להם עוד אלבום ששכחתי את שמו, עד כדי כך הוא היה מיותר, ואז נפרדנו כידידים.

בילי ג'ו ארמסטרונג, אגב, נצפה לאחרונה מחדש את האוורלי בראד'רז עם הבת של ראווי שנקר.

הבעיה שלי עם נינט היא לא המוזיקה שלה, אלא עולמה הפנימי. כידוע, בעברית אי אפשר לשקר או לחפף טקסטים, וממה ששמעתי עד כה ברדיו לא נראה לי שיש לנינט תובנות ששוות תשומת לב כלשהי. ממילא החיים שלה פרושים לפני כולנו במיטב מדורי ותכניות הרכילות של התקופה (כל תקופה). בקיצור- אני מעדיף לצרוך אותה דרך גיא פינס. פחות מאמץ, אותה תוצאה.

לפני כמה חודשים בדקתי את האלבום האחרון של איה כורם. כורם היתה אחד הקולות הבלתי נסבלים של המיינסטרים הישראלי של העשור שעבר- הבעה קולית דרמטית-יתר, ולהיטי רדיו שפורטים על המיתר הזה במוח שדורש להחליף תחנה מיד. בשלב מסוים של הקריירה שלה היא נאלצה לפנות לדרך עצמאית ונטולת חברת תקליטים, ומסתבר שזה שיחרר אצלה משהו. האלבום "לאלף את הסוסים" יצא ב 2011. הוא לא ישנה את העולם, וסובל מבנאליות מסוימת בכמה וכמה שירים. בשאר הזמן היא מלחינה מוכשרת ומלודית להפליא, וכותבת טקסטים אינטילגנטיים ולא מביכים. האלבום זורם נהדר, כולל הגבשושיות, ומעלה כמה שאלות עגומות על מצב המוזיקה הישראלית הפופולארית, שכורם לא הפכה לכוח מרכזי בו (אבל קרן פלס כן).

האלבום כולו ניתן להאזנה פה:

http://ayakorem.bandcamp.com/album/-

הקליפ ל"שקר", עמוס מחוות לטובי הזמרות הארצישראליות/ישראליות של חיינו

http://youtu.be/O0vItCSs0WU

גירסת הכיסוי ל"צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי. גירסה יפה מאד, רחוקה מהמקור ומרחפת משהו

http://youtu.be/SXo4jK9cTpc
 

Celluloid Hero

New member
אי אפשר לעשות כזאת רשימה.

כי הרשימה הזאת תהיה ארוכה מדי. זה כמעט כמו לעשות רשימה של כל הלהקות שהיו קיימות בהסטוריה. הרבה יותר קל לעשות את הרשימה ההפוכה (של אלו שלא התקלקלו, כלומר פרשו בזמן, כי יש איזה 10 אומנים כאלה, וכמה מאות להקות pאנק, כי הנטייה שלהן היא להשמדה עצמית אחרי אלבום וחצי).
 

oren29at

New member
לא לכך התכוונתי

לכל מוזיקאי יש את נקודת השפל האמנותית בקריירה שלו. אפילו הביטלס, שהריצה שלהם נחשבת לעקבית והחד כיוונית ביותר בהיסטוריה, הוציאות את Beatles For Sale ב 1964, שהיווה נסיגה יחסית לקודמו- ממצב של אלבום שכולו לחנים של הלהקה לסטטוס 8 (לנון/מקרטני)/6 (גירסאות כיסוי) כמו שני האלבומים הראשונים שלהם.

אני התכוונתי לכאלה שאפשר לחלק את הקריירה שלהם לשני חלקים ברורים: החלק שאפשר לשמוע, בדרך כלל תחילת הדרך, והחלק הבלתי נסבל, בדרך כלל כך השאר.

יש אמנים, כמו רוד סטיוארט, שפשוט החליפו סגנון ואוריינטציה. המקרה של אלטון ג'ון יותר טריקי, כי המוזיקה שלו מראש הלכה על קו דק מאד של פופ מאוס. מה שכן, הוא הצליח לא להמאיס את המוזיקה שלו על האוזן לאורך תקופה לא קצרה, עד שבסוף נגמר לו הדלק והוא הפך לליצן הפופ שכולנו למדנו להכיר ו(לא) לחבב.
 
למעלה