ATOM HEART MOTHER

[nik19864]

ATOM HEART MOTHER

בימים האחרונים אני נותן לאלבום הזה הזדמנויות מחודשות, לאחר שזנחתי אותו במשך זמן רב. האלבום טוב אבל היה יכול להיות באמת אחלה אלבום אם יצירת הנושא והיצירה הנועלת היו עוברות שיפוץ מלכתחילה. יצירת הנושא, ATOM HEART MOTHER, אורכה כמעט 24 דקות וכנראה שאז חברי הלהקה לא יכלו לעמוד באורך שכזה, באלבום MEDDLE, שנה לאחר מכן, הם עשו את היצירה ECHOES שהייתה קצרה מזו אולי בחצי דקה, אך יותר טובה ממנה. יצירת הנושא הנ"ל סובלת מחוסר אחידות וחוסר יכולת לעניין את המאזין, היא יומרנית מדי ומבולבלת מדי, ביצירה נשמעים הרבה רעשים לא ברורים, משעממים ואף מעצבנים. למעשה כמעט ואין קטעים ביצירה שהם באמת ואו!!! לגבי יצירת הסיום, ALLAN'S PSYCHEDELIC BREAKFAST, ברצוני להגיד שמה שאמרתי על יצירת הנושא תקף גם פה. הקטע יפה אבל אפשר היה לפתח אותו עוד יותר ומה שהכי מעצבן הם הקולות המעפנים במהלך הקטע. אבל אותי הכי עצבן הנושא שהם בחרו "לרדת" עליו והוא הרגלי האכילה המופרזים של האמריקאים...אמנם הרגלי האכילה של הבריטים יותר צנועים אבל האוכל שלהם מגעיל...אני מעדיף קורנפלקס על פני דייסת השיבולת שועל ( או איך שלא קוראים לזה ) שהבריטים אוכלים. ואם כבר בארוחות עסקינן אז אני מעדיף את ארוחת הערב של ג'נסיס על פני ארוחת הבוקר של פינק פלויד. לגבי שאר השירים: שאר השירים באלבום תותחים אחד אחד!!! IF המרגש שבו רוג'ר ווטרס מתגעגע בפעם המי יודע כמה לסיד בארט, SUMMER 68 שבו ריק רייט שיחק אותה מכל הבחינות וכמובן FAT OLD SUN שאני עד עכשיו לא יודע בודאות מי שר שם...אחד ההזויים והקורעים שבשירי הלהקה!!!

 

[Welsh]

גילמור שר וכתב את השמש השמנה והזקנה

בקשר לאלבום, אני מסכים איתך שif , summer 68 ובמיוחד fat old sun נפלאים, אבל גם הרצועה הפותחת ממש טובה לטעמי, לא הייתי משנה אותה או מסיר אותה מהאלבום, את הארוחה הפסיכדלית לעומת זאת הייתי נותן לכלב לאכול, הרצועה הזאת הרסה לי את האלבום.

 

[captain beefheart]

אפשר כך ואפשר גם אחרת

נכון. AHM אינו יצירה מושלמת, אבל בהחלט מדובר בפיסת קומפוזיציה יפה. ראשית - שורת הנושא. מישהו (שאינני זוכר את שמו אבל בברייטמניה בטח יש אינפו מתאים) עשה להם אריינג'מנט נהדר. המלודיה עצמה היא בארוקית למשעי ומטופלת בהתאם. לדלעתי האישית - גם החיבור עם הכלים החשמליים עובד נהדר. אפשר להרחיב מכאן את היריעה בכלל אל ביצועים "קונצרטנטים" המתערבים בקלאסיקות רוק (ועוד ידובר מתישהו בפשעים שביצעה "הפילהרמונית של לונדון" בכל מיני הזדמנויות) אבל נחזור ל-AHM. בשבילי, כאן ובכמה הזדמנויות אצל דיפ פרפל, התזמורית הסימפונית פוגשת כמו שצריך את ההרכב החשמלי. בשבילי, הפתיחה של AHM תמיד היתה נוגה היטב, ומתפתחת בדרמטיות יפה אל משפט הנושא. היציאות משורת הנושא למוטיבים חיצוניים והחזרות יפות מאוד ועשויות בקפידה. ההרכב הפלוידי מתבטא נהדר (כלומר חוץ מווטרס הבינוני ) ולמעשה - יש שם רק קטע פסיכדלי/אמביינטי אחד מיותר משהו. ודוק: שיאי AHM בשבילי הם החזרות מהמוטיבים החיצוניים אל הנושא המרכזי, ובנייתו בכל פעם מחדש בזווית אחרת. נסה את זה כך, אולי ימצא חן בעיניך.

 

[melancholy man]

אפשר אחרת?

הצד השני של AHM הוא אולי הצד הטוב ביותר של הלהקה ולבטח מכיל 3 מהשירים הכי טובים של פינק פלויד, היצירה עצמה, היא אולי הדבר הכי מנופח של פלויד (אם נוציא מהספירה, את חשבון הבנק שלהם והאגו של רוג'ר...) אבל היא גם מכילה מעבר למה שנאמר כאן, כמה מקטעי המוסיקה הכי מרגשים שיצא לי לשמוע, יש שם קטעים שאין לי איך לתאר אותם, מלבד התעלות רגשית מדהימה ושיא של ביטוי ריגשי דרך צלילים. הסך הכל אולי מבולבל עבור חלק מהאנשים, אם כי אצלי זה עובד מצויין, אבל אני מבין למה אומרים את זה, אבל כשפורטים את זה לפרטים, זה מעביר איזשהו מסע מוסיקלי מדהים. ואחרי כל זה, שאלה ברצינות, לא נמאס לכם משרשורי פינק פלויד וביטלס?

 

[מאיה מבולבלת]

לא ../images/Emo13.gif

 

[Barmelai]

האריינג'מנט נעשה ע"י רון גיסין

הוא זה שתפר את החליפה מהחלקים השונים (והביקורות הן ברך כלל על התפרים הגסים) והיה לו חלק גם בכתיבה, אאל"ט. גיסין ורוג'ר ווטרס עבדו יחד גם על אלבום של גיסין בשם THE BODY. מתוכו נוגן השיר EMBRIO של ווטרס באופן קבוע בהופעות. וכנראה שרק אני משוגע על הקטע האמביינטי. אני מניח שהתכוונת לצלילים הדיסהרמונים שמובילים למקהלה, עם ה"אווו, אווו" וה"נו נו נו"

קטע ענק.

 

[melancholy man]

אתה ממש לא טועה

גיסין ווטארס היו חברים טובים (נדמה לי שכמו כל שאר החברים הטובים של ווטארס גם איתו הוא רב באיזשהו שלב, אבל זה כבר לא ממש מעניין) והשנים באמת עבדו על The Budy. גיסין, בעצם שייך יותר למוסיקה קלאסית, החברה קראו לו משום שלא הצליחו להסתדר עם העיבודים הקלאסיים, למעשה מה שאנחנו מכירים היום, זה איזשהו בסיס של פינק פלויד, ובעיקר יצירה של גיסין.

 

[Barmelai]

אחלה../images/Emo45.gifחשבתי כבר לקרוא לציפציף../images/Emo13.gif

 

[melancholy man]

../images/Emo6.gif

 

[ציףציף1000]

Embryo לא היה קשור ל-The Body

הוא נכתב והוקלט בסביבות אומהגומה.

 

[Barmelai]

או הנה את ../images/Emo13.gif

נא לתקן לי את השגיאות. כנראה שקישרתי אסוציאטיבית בין שם האלבום - הגוף, לעובר

 

[giba70]

Embryo מופיע באלבום די נדיר

בשם Pink Is The Color, שמצאתי וקניתי לפני כעשור. אני לא מצליח למצוא במרשתת אתר בו האלבום הזה מופיע, אבל בכל מקרה האלבום כולל הקלטות מהופעות והקלטות אולפן די בוסריו אבל מיוחדות, ביניהן של Green is the Color שמופיע בפסקול הסרט More, גרסה מיוחדת של The Narrow Way של גילמור שמופיע באומה-גומה, ועוד כמה קטעים, לעתים משונים למדי.

 

[ציףציף1000]

זה בוטלג.

Embryo היה זמין במשך שנים רק בבוטלגים. הוא יצא רשמית, עוד בשנת 69, באוסף של הלייבל Harvest אך בגלל שהפלויד לא אישרו את הוצאתו מראש, האלבום נגנז. כיום אפשר להשיגו רשמית רק באלבום Works, שהוא אלבום אוסף שיצא בארה"ב.

 

[LEATHER REBEL]

את WORKS עדיין יש להשיג

ואפילו לא ביוקר.

 

[Barmelai]

יצא לראשונה על תקליט באוסף ב 1971

תחת השם Bytes of the Talisman בלייבל H&M וזאת רשימת השירים: Embryo Green Is the Colour Careful With That Axe, Eugene IF One of These Days Echoes

 

[ציףציף1000]

וגם זה בוטלג

מן הסתם של הופעה, שכן הפלויד ביצעו את השיר בהופעות פעמים רבות, באותן שנים. כפי שכתבתי, השיר הופיע לראשונה באוסף של Harvest, עוד בשנת 1969. לפני הבוטלג הזה.

 

[Anuerysm]

רק שאלה על השיר

הוא בוצע בהופעות לפני שהוקלטה גירסאת הסטודיו? אם כן כמה זמן לפני?

 

[ציףציף1000]

ההפך

הוא הוקלט לפני שבוצע בהופעה. השיר בוצע המון בהופעות בשנים 1970-1971. הוא הוקלט ב-1969, יחד עם אומהגומה.

 

[Barmelai]

אולי זה פער הדורות

מעניינת הבקורת שלך, היא גם מקבלת חיזוק מווטרס עצמו שדי מתבייש בה היום. כשלעצמי, אני חושב ההפך הגמור ממה שכתבת בנימוקים שלך, וההפך מהאיש שאחראי עליה. בעיניי זאת יצירה יפה ומרתקת כשכל פרק ממשיך את קודמו באופן מופלא עם לחנים מבריקים, קטעי מקהלה הזויים והתפתחות אורגזמית של ממש בבניית מתח מלודי ופריקתו ברוב הוד והדר. למעשה, היצירה הזאת, אמא לב אטום היתה בדור שלי כל כך פופולרית שכמעט לא מצאת מישהו שלא הכיר ואהב אותה והיא זכתה להיות הרקע המועדף והפופולרי ביותר לזיונים בשל אורכה והאוירה שהיא יוצרת, ואולי גם בשל הקוליות שלה בזמן אמת, בשנות השבעים. לגבי ארוחת הבוקר הפסיכדלית של אלן, נראה לי שהפ"פ לא רצו לרדת על הרגלי אכילה, אלא ניסו להפוך למוסיקה גם את הדברים הכי בנאלים והיומיומיים, וזאת היתה מין אמירה שלהם. הקטע מתקשר (אצלי) ל SEAMUS מהאלבום מדל, שם הם מדובבים כלב כבסיס לקטע מוסיקלי. אלן הפסיכדלי הוא אלן פארסונס הטכנאי המוכשר שלהם ומוסיקאי בפני עצמו. הוא זה שאוכל וממלמל. הקטע מחולק לשלושה פרקים, אני לא מת על הראשון, מחבב את השני ומוצא את הנגינה בשלישי מדליקה בהחלט. בדבר אחד אני איתך - ECHOES יצירה טובה יותר, שלמה ואחידה יותר.

 

[ציףציף1000]

Alan's Psych Breakfast

היה המשך הנסיונות שלהם להתרחק מהפסיכדליה, באופן אירוני, ולכתוב על חיי היומיום. את ההתחלה של זה ניתן לראות עוד קודם, עם The Man and The Journey, כאשר המגמה הזו הגיעה לשיאה, כמובן, ב-Dark Side of the Moon. אלאן איננו אלאן פרסונס, אלא אלאן סטיילס, אחד מפועלי הבמה של הפלויד. Seamus הוא בדיחה, אחד מהקטעים ההומוריסטיים היחידים של הפלויד, ובעיקר רעיון של גילמור. ושיר הנושא של האלבום הוא קטע מנופח ומשעמם. הדבר הכי גרוע שהקליטו באותה תקופה.