טוב, זה התחיל כאחד השרשורים הכי מדכאים
שקראתי בזמן האחרון, ויש שלושה איזכורים למוות בעמוד הראשון בלבד. אבל עכשיו זה כבר נהיה יותר אופטימי.
באשר לקורט קוביין והשפעת מותו על הגראנג' (כן אני בדיליי), משהו בנימת ה"what if" הזו ממש גורם לי לחשוב איך אנחנו תלויים באמנים - אולי האמירה הכי טריוויאלית, ברור שאנחנו תלויים באמנים כדי שתהיה אמנות - אבל נראה לי שלא תמיד אנחנו עוצרים לחשוב איך עולם המוזיקה היה נראה אם הם -לא- היו שם. או ההפך, מה יכול היה להיות לו יוצר לא היה מת בטרם-עת, אלא ממשיך ליצור, ולאן המוזיקה שלו היתה מתפתחת, ואיך זה היה משפיע בקנה מידה גדול יותר. יוצא לי לחשוב על זה לפעמים, רק שאני לא מצליחה להגיע לניתוחים כאלה או ממש לדמיין את המוזיקה.
המוות של קורט קוביין, בהבדל ממיתות של אמנים אחרים כמו ג'ון לנון או אליוט סמית', למשל, (שהם טראגיים לא פחות), השפיע על סגנון מוזיקלי שלם. אני מנסה לחשוב על עוד אמנים שסגנון מוזיקלי שלם היה תלוי בהם (לפחות כך הבנו בדיעבד) ואני לא ממש מצליחה. שזה כנראה גם קשור לחוסר היכולת שלי כרגע להחזיק מחשבה אחת ליותר מעשרים שניות.
ואולי זה בכלל לא קשור לקורט קוביין, האם הגראנג' מת כי קורט קוביין מת, או האם הגראנג' מת כי הגיע זמנו למות? אולי סגנון כזה באמת צריך להיקטע ולא לגווע (it's better to burn out than to fade away, כמו שנאמר). או שאולי הוא לא היה גווע אלא באמת מתפרק ומורכב מחדש אחרת.
ובאשר לריביזיה שאתה עושה, ובכן, אני כנראה לעולם לא הייתי מסוגלת לעשות את זה, ולא כי אני לא מוכנה להתמודד עם טראומות ילדות, אלא כי אין לי את היכולת לחקור משהו לעומק. אז תודה רבה על זה שאתה לא רק חוקר אלא גם משתף (ותודה זו נשלחת לכל מי שעושה את זה פה בפורום). מה שמעניין אותי יותר, זה האם בכל הנבירות האלה והפנינים שאתה מגלה תוך כדי, אתה מוצא דברים שלדעתך היו יכולים לעמוד באותו הלבל של נירוונה או פרל ג'אם לצורך העניין, וסתם שקעו בתהומות הנשיה, או שיש סיבה שאלו מקדימה ואלו בצ'אפ היל, ניו יורק.