And if you kill yourself...

[arieltr]

And if you kill yourself...

...you will make him happy

היה יכול להיות 46 היום.

הנה פגז.
וזו גירסת האולפן, שקצת הרבה יותר אזינה לשיר האדיר הזה.

 

[Celluloid Hero]

אחרון גיבורי ההפגזה

אהבתי הרבה יותר את גירסת הפליפרית של ההופעה החיה, אבל זה אני, דפוק, אתם כבר יודעים

שמע, עוברות לי מדי פעם מחשבות בראש, מה היה יכול לעלות בגורלו המוזיקלי של מיסטר קורט, וגורל עולם המוזיקה בכלל. במקרה זה קרה לי ממש אתמול כי הקשבתי ללהקת ניינטיז מופרעת ונדירה שהזכירה לי את נירוונה, רק שאצלם פעולת התאבדות הייתה מוגבלת לאלבומים עצמם. כמובן שאי אפשר לדעת. אולי אם הוא היה מגביל את עצמו גם לאומנות בלבד, זה היה רק דוחה את הקץ בכמה שנים והיינו מוצאים אותו רקוב, בודד ושכוח-אל באיזו דירה מתפוררת, שבוע אחרי המעשה, כמו ליין סטיילי. ואולי זה היה משמש לו כתרפיה, והיה מחזיק את ייצר ההשמדה העצמית שלו, עד ימינו כמו כריס קורנל. לך תדע, מה שבטוח, עולם הרוקנרול שרוי עדיין במצב של קומה, מאז שהוא הלך מכאן.

 

[arieltr]

כבר לא יודע להחליט מה יותר מכעיס אותי

שמישהו דופק בך ארבע כדורים בגב, באופן שאין סיכוי שתגן על עצמך, או שאתה דופק לעצמך כדור בראש.
לך תחיה נורמלי אחר כך.

לגבי וולבו, מלבד הווקל'ז זה אשכרה נשמע כמו רצועה סודית בסוף אלבום של נירוונה. מן NAMELESS ENDLESS שכזה.

 

[Celluloid Hero]

האמת הוולבו

עשו יותר דקונסטרוקציה של גראנג', מאשר את הדבר עצמו (בעיני זה קצת כמו הקשר בין WIRE לפאנק הבריטי). חשבתי לעצמי שאם קוביין היה ממשיך בנתיב ההרס המוזיקלי שלו, האלבום הבא היה כנראה נשמע משהו כמו Today's active lifestyles של פולבו, יעני, מפרק לרסיסים את מה שנשאר מהגראנג', ומרכיב חזרה בצורה מעוותת לגמרי, שאף אחד לא היה אוהב, אבל היה יוצא מזה מאסטרפיס. וכנראה שהיה גם נוצר ז'אנר שונה לגמרי בשם פוסט-גראנג'. לא זה המלוקק ה MTV-י של כל מני פו פייטרזים למניהם, אלא אדיר לפחות כמו מה שג'וני ליידון עשה עם PIL אחרי הפיסטולז. וכן יש מצב שזה היה כולל אלמנטים של מוזיקת דאנס בעלת ראש נפץ גרעיני. לך תדע, זה הכל ספקולציות. אבל הקטיעה הבלתי טבעית של הגראנג' עם המוות של קוביין, חיסלה את מסלול ההתרחשויות הלופי האפשרי הזה, ושום דבר עוצמתי בכזה קליבר לא צמח מאז. זה אומר משהו על האישיות וההשפעה של האיש לדעתי. ואולי על עוד כל מני דברים. לך תדע.

 

[arieltr]

מה שיפה זה שהם עשו את זה ב 93

כלומר היתה נוכחות לפוסט-דקונסטרקט-גראנג' שעה ש-'אין יוטרו' עמד לצאת.
רק היה צריך נוכחות חזקה שתרים את זה, ותחזיק את זה לאורך זמן מינימלי עד שהיה בא הגראנג'-פרוג ומשם הביוב הוא הגבול.

חבל לא ניתקלתי בהם בזמן אמת ב-93 היו מתאימים בהחלט לשנות התיכון עם קורט, אבל זה בטח בגלל שהסתובבתי עם האחים קאוואלרה וניספחיהם.

 

[Celluloid Hero]

גם אני לא הכרתי אותם בזמן אמת

ולא רק כי הייתי בן 8 או 9, וקסטות של האחים הגדולים, וההורים שלי, היו האופציה היחידה. למעשה, ספק גדול אם הרבה אנשים מחוץ לצ'אפל היל, ניו יורק, הכירו אותם באותו זמן...

אגב, זה אחד הדברים שהרווחתי בעקבות הרביזיה שאני עושה בשנים האחרונות עם גראנג', ומוזיקה מראשית הניינטיז בכלל (אגב, מעניין אותי אם עוד אנשים פה בפורום מקשיבים בימינו באינטנסיביות למוזיקה שהם שמעו בגיל 8. אה, לא? , מרי פופינס כבר לא עושה לכם את זה יותר, אתם אומרים? ). לא רק שלמדתי להעריך מחדש גראנג' בקונטקסט הרחב של עולם הרוק, כלומר מעבר לקונטסקסט של - "ואו אדירים, הגיטריסט שולט!", אלא גם גיליתי בין הסדקים כל מני יציאות אדירות!, כמו ברייניאק, פולבו, ג'ליפיש, טיינאיג' פאנקלאב, WEEN, ועוד ועוד דברים שפשוט לא הייתי מגלה בגיל 8, לא משנה כמה גבוה הייתי נעמד על השרפרף הישן ומחפש בארון של אחי הגדול. שווה להתמודד עם טראומות ילדות, זה כל מה שאני אומר.

 

[noosh]

טוב, זה התחיל כאחד השרשורים הכי מדכאים

שקראתי בזמן האחרון, ויש שלושה איזכורים למוות בעמוד הראשון בלבד. אבל עכשיו זה כבר נהיה יותר אופטימי.
באשר לקורט קוביין והשפעת מותו על הגראנג' (כן אני בדיליי), משהו בנימת ה"what if" הזו ממש גורם לי לחשוב איך אנחנו תלויים באמנים - אולי האמירה הכי טריוויאלית, ברור שאנחנו תלויים באמנים כדי שתהיה אמנות - אבל נראה לי שלא תמיד אנחנו עוצרים לחשוב איך עולם המוזיקה היה נראה אם הם -לא- היו שם. או ההפך, מה יכול היה להיות לו יוצר לא היה מת בטרם-עת, אלא ממשיך ליצור, ולאן המוזיקה שלו היתה מתפתחת, ואיך זה היה משפיע בקנה מידה גדול יותר. יוצא לי לחשוב על זה לפעמים, רק שאני לא מצליחה להגיע לניתוחים כאלה או ממש לדמיין את המוזיקה.
המוות של קורט קוביין, בהבדל ממיתות של אמנים אחרים כמו ג'ון לנון או אליוט סמית', למשל, (שהם טראגיים לא פחות), השפיע על סגנון מוזיקלי שלם. אני מנסה לחשוב על עוד אמנים שסגנון מוזיקלי שלם היה תלוי בהם (לפחות כך הבנו בדיעבד) ואני לא ממש מצליחה. שזה כנראה גם קשור לחוסר היכולת שלי כרגע להחזיק מחשבה אחת ליותר מעשרים שניות.
ואולי זה בכלל לא קשור לקורט קוביין, האם הגראנג' מת כי קורט קוביין מת, או האם הגראנג' מת כי הגיע זמנו למות? אולי סגנון כזה באמת צריך להיקטע ולא לגווע (it's better to burn out than to fade away, כמו שנאמר). או שאולי הוא לא היה גווע אלא באמת מתפרק ומורכב מחדש אחרת.

ובאשר לריביזיה שאתה עושה, ובכן, אני כנראה לעולם לא הייתי מסוגלת לעשות את זה, ולא כי אני לא מוכנה להתמודד עם טראומות ילדות, אלא כי אין לי את היכולת לחקור משהו לעומק. אז תודה רבה על זה שאתה לא רק חוקר אלא גם משתף (ותודה זו נשלחת לכל מי שעושה את זה פה בפורום). מה שמעניין אותי יותר, זה האם בכל הנבירות האלה והפנינים שאתה מגלה תוך כדי, אתה מוצא דברים שלדעתך היו יכולים לעמוד באותו הלבל של נירוונה או פרל ג'אם לצורך העניין, וסתם שקעו בתהומות הנשיה, או שיש סיבה שאלו מקדימה ואלו בצ'אפ היל, ניו יורק.

 

[Celluloid Hero]

צ'אפל היל, נורת' קרוליינה.

לא יודע איך הגעתי לניו יורק, האמת. גם הראש שלי עושה כל מני פירוקים והרכבות מחדש, כנראה . אגב, לגבי העיר הקטנה הזאת שגדלה סביב לאוניברסיטת נורת' קרוליינה (כן, אותה האוניברסיטה שהצמיחה את מייקל ג'ורדן), שווה לספר, שבתחילת שנות ה-90 , פרחה שם סצנה אלטרנטיבית מעניינת, שכללה כמה עשרות של להקות אינדי, בעידוד הרוח הסטודנטיאלית של המקום, ואפילו בתקופה מסויימת (לפני מותו של קוביין) היו שהימרו עליה כ"סיאטל הבאה". זה לא קרה. אגב שמקשיבים לפולבו, אחת הלהקות הכי טובות שיצאו מהסצנה הזאת, אפשר להבין בקלות למה. כמה שהמוזיקה שלהם אדירה (בעיני?, לא פחות מנירוונה), היא לא נועדה לאגד סביבה המונים. בכל זאת לקוביין, והחברים מסיאטל הייתה את ההבנה איך לבנות את המוזיקה שלהם, בצורה שתהיה אדג'ית ומושכת מאוד לאוזן בו-זמנית. פולבו היו די בינוניים כשהם ניסו לכתוב שירים רגילים, את יודעת, עם פזמון וכמה בתים שכאלה. זה קרה לעיתים רחוקות ,למזלם

אבל לכי תדעי, כמו שדיסקסתי פה עם אריאל, אולי כשבנאדם כמו קוביין היה לוקח את המוזיקה הזאת הלאה, לכיוון שלו, זה היה מתחיל איזו תנועה שלמה. ככה זה, רוקנרול זה עניין של דינמיקה, להיות במקום הנכון, בזמן הנכון וכל זה. דברים מורכבים, שאפשר להסתכל ולהבין רק בדיעבד.

 

[arieltr]

אני יכול להמליץ בלב שלם על האלבום

הזה ------>

 

[arieltr]

noosh פתחתי שרשור חדש בלי

מוות. למרות שהוא לא מחוסר עבודה.

 

[Zohar 01]

את Mother love bone ניסית?

ואת Green river? Mudhoney? (אם כי אני בעצמי עוד לא ניסיתי את האחרונים, זה פשוט בין השמות הטיפה פחות מוכרים מהתקופה)