דולפין ושמו תשוקה
תחשבו לרגע מסיבה. פאנקיסטית. ופריקית בדרכה.
המולה אבסטרקטית מבולגנת לפרקים, עם פינות חשוכות ואפלוליות, שורות דיכאוניות של אנשים ומילים.
ופתאום עומד לו בחור (או שניים) עם מיתר אחד בגרון ובקבוק אלכוהול בידו, ומחליט לשיר למרות שאין לו מושג איך עושים את זה. לידו עומד עוד אחד שלא יודע לנגן אבל אוחז בגיטרה, כאילו הייתה קלצ'ניקוב, ולחלוטין לא מצליח לפענח את פירוש המילה מלודיה, רק נע על תדר של מערבל בטון שמכבס רעש לופיסטי משהו, או בקצרה: נוייז ממוחזר בכמויות ברוך השם קורט, הכל טוב תודה. מזל מהשמיים שלמוקיונים אלה מצטרף ליין באס בתפקיד כפול של עוגן וחלוץ. כי באמת שבמסיבה הזו לא חייבים תופים בשביל לדפוק ת'ראש. לא שאין.
לכל הטראנד המסיבתי המוזר הזה תוסיפו מכשיפה אחת, שמגיעה באיחור אופנתי שלוש דקות לאחר גונג הפתיחה, ודופקת הופעת אורח קצרה ומבריקה. ומעל לכולם, דולפין אחד שמקפץ לאורך כל המסיבה וחותם אותה בפינאלה, שדרומית להם בהוליווד יכולים רק לחלום עליה.
וכל זה שזור מצויין עם סנפיר עשוי תשוקה שממנו נשפך הקסם המוזר הזה, מן פקטור שהחברה האלה מייצרים. וזו מסיבת האנדרגראונדפאנקראוטפרנסיסקית שהנירווניסט לקח אותי אליה. כנסו כנסו כי
טרם הייתם במסיבה כזו. איגי והפאנהאוס כבר בפנים.
ברוכים הבאים.
* * * * * * * * * *
כבר בכניסה למסיבה, קורט נעלם לי, כאילו נבלע בין כל עשרות האנשים שנמצאים פה. עוד הספקתי לשמוע אותו צועק שהוא הולך לחפש מרקר, כי הוא לא סובל להסתובב עם חולצות חלקות. go figure. לא שהרבה הבינו את ניצוץ הגאונות הזה גם כשהיה חי ובועט...
ואז המסיבה נפתחת – Ever – וואי איזו חגיגה פאנקיסטית. זה מתחיל, כמו כל התחלה, עם שריקה מלוכלכת וריף כבד אבל מרחף, תלוש ובלתי מזוהה כי זה לא באמת ריף. מצטרף ההוא שלא יודע לשיר וצועק עלינו עם המיתר היחיד שבגרונו "Ever lived a life that's real, Full of zest, but no appeal". חוסר זרימת הגרון זה תנאי הכרחי לפאנק. דמיינו לרגע את ג'רי סיינפלד צורח ומרים את קולו. אם ראיתם את הפרק שג'רי מתעצבן על ג'ורג' – הקול שיוצא לו מהגרון, יופי עכשיו תוסיפו על זה את הנוייז שברקע וקצת פלפל שחור.
ככה המסיבה נפתחת. והשיר ממשיך כמו מראה המשקיפה פנימה אל תוך האינדיבידואל הדיכאוני שבכל אחד מאיתנו "Ever look at a flower and hate it" וממשיך "Ever wish the human race didn't exist, And then realize you're one too" וואו. וכולם מלווים את השורות הדכאוניות במחיאות כפיים שהן למעשה אילוזיה משובחת שמצלילה על העובדה שאין באמת בשיר הזה קצב או מלודיה. פשוט אין. יש מחיאות כפיים שכאילו מכתיבות את הקצב והן, הן המלודיה העיקרית בסלט הזה. וזה זורם אש. בייחוד במסיבה מסוג זה.
וכך ממשיכה לה המסיבה עם הימנון מבריק Life Is Cheap, שאולי קצת פחות מתוחכם מקודמו אבל לא פחות טוב. העסק מתניע עם אקורדי בס אימתניים ואפלים במקצת שמגובים מיידית בחומת סאונד זוחלת במעגלים. ההוא שלא יודע לשיר לוקח צעד קטן אחורה ומפנה מקום לאורחת חד פעמית - מכשיפה שירדה אלינו זה עתה ישירות מטיסת הטירלול הליילית שלה, וכך שניהם מספרים לנו יחדיו על הקלות הבלתי נסבלת של הקיום חסר המשמעות שלנו כאן, שכעת זגוגית המראה מהרצועה הפותחת מופנת יותר החוצה כלפי החברה והכלל.
Feel so numb feel so dead
Just felt like someone hit my head
Like someone knew just what to do
Poison the masses catch the running few
People cling to things to make to make their lives seem real
Crawling like bugs at some fool leader's heels
Boasting of freedom when they're tied down with chains
It's time to give it up here comes the death rain
וכך המכשיפה בקסמיה נותנת את הטון, זורעת כשפים ומהפנטת אותנו, בעוד הבס-ליין חופר את דרכו במעגלים אינסופיים למוח שלנו, ששאר הצלילים מתקדמים בעצלנות מפוחדת כאילו יצאו מאלבום של חבורת ייקים שזה עתה חזרו מאתר חפירות שנתי. וגם הפעם הסתכלתי סביבי וכולם במסיבה מגרגרים עם הראש כי זה פשוט מנסר את אותם מבפנים, או שכמות הדציבלים פשוט ערפה להם את האוזניים. פתיחה מוחצת ונפלאה למסיבה הדכאונית קצת, פריקית משהו, אבל סופר דופר לופר בצורה מוזרה שכזו.
ופתאום נשמעת אזעקה. אני מתכופף בבהלה עקב נסיון העבר, אבל מיד מגלה שהסקפטיות חולפת במהירות כי המסיבה נמשכת ואין סיבה לדאגה, אנחנו בעיצומה של חינגה פאנקית מבולגת, ללא שום מלודיה ברורה שאפשר לזמזם בראש, רק לקפצץ במקום. וכך כולם קופצים ואני איתם "No tears wasted No sorrow no pity, No, no crying, no loss". כמעט נוצר אצלי הרושם שבעלי הבית פה בכלל לא איכפת להם אם אנחנו נהנים או לא, הם בקו שלהם קורעים את הגיטרות ומיתרי הקול, מסמנים איקס אחד גדול על המושג מלודיה, והם כנראה יודעים שזה אשכרה עובד. וכך הם ממשיכים ופורסים את משטחי הנוייז שלהם מולנו, כאילו בוחנים אותנו לקראת הפצצה שהם עומדים להטיל בפנינו עוד שנייה.
ואז זה מגיע. ארבעתם נעמדים בשורה אחת, עושים תנועה מוזרה מעולם השחייה, או עולם השתייה, וקופצים ראש ישר לתוך ריצפת הבטון.
מה אני אגיד לכם, פשוט נפער חור עצום בבטון והחברה נעלמים לתוכו, אל מעמקי האוקיינוס ומושכים את כל המסיבה איתם מטה ומטה. כל המוסיקה עד עכשיו הייתה רק הכנה למסיבה האמיתית שמתרחשת עמוק עמוק בפאסיפיק מתחת להריסות של אטלנטיס רקורדס. או משהו. כל שורה כאן מושרת לא רק ע"י הסולן אלא נתמכת גם בכובד האטמוספירות שעמקי האוקיינוס דוחס אל עומק ראשינו. אוף איזה חושך. דגים נאדה. אפילו הכרישים ברחו.
ואז מבלי ששמנו בכלל לב, הסולן נעצר, אבל מעגלי הרעש ממשיכים וממשיכים, שמישהו חייב להודות שמדובר פה ברצועה דיסלדורפית מהכבדות שזלגו מגבולות הממלכה. ובתוך כל הלופים האימתניים האלה אפשר להרגיש, בדקה החמישית למשל, את זרמי האוקיינוס סוגרים עלינו מכל כיוון כאילו היו הוריקן תת-ימי שבולע ושואב לתוכו את כל היצורים שעוד חיים במעמקים אלה, והמסיבה על סף תהום ועוד צוללת הלאה.
"The lights have all gone out" מכריז הקפטן. וזה בדיוק ככה.
ושם במעמקי תהום המלתעות, איפה ששום יצור חי לא ראה נורה דולקת, שם נוצרה לה מפלצת חדשה לחלוטין. פאנקראוט. וזה הגרוב שלה. והיא אוכלת את לוך נס בלי כרוב.
לאחר שמתאוששים קלות מהיווצרות מוטציית המעמקים המסיבה חוזרת לאזור חיוג חמצן, שבו אפשר לנשום קצת יותר בנינוחות.
כלומר ליין באס ותופים מרקידים מישטח נוייז, שבמקביל ההוא שלא יודע לשיר, ספק שר, ספק מדקלם, ללא ספק מזייף. אבל היי, "That's the way of the world".
ואז מגיע הרגע הלא צפוי של המסיבה. לא, האדמונית מהפתיחה לא חוזרת למרות השריקות שברקע. אבל הגיטרה מתחילה לשרוק וברקע הבאס מתניע את העיניינים, ומשום מה, עוד רגע, הכל יהפוך כמעט אופטימי. ז'תומרת זה לא שהם פתאום יודעים לנגן, או שהגיטריסט מצליח להוציא מלודיה חס ושלום. אבל משהו משתנה.
I too have sung death's praise
But I'm not going to sing that song anymore
Yes, I've figured out what living is all about
It's life! life!
Life is the only thing worth living for
אופטימיות על משטח המציאות הדיכאונית. אשכרה מפתיע. בייחוד לנוכח כל שורות הדיכאון שעברו עד כה. כן, מסתבר שגם ללא מלודיות ברורות או סולנים שנועדו הממ...לזמר, עדיין שווה להישאר בסביבה. מרענן בהחלט.
הנוייז במוח בעיצומו כשההוא שלא יודע לשיר מסתכל עלי ושואל אותי "איזה שיר היית רוצה לשמוע עכשיו?" "משהו ספציפי?" "anything?". נפעמתי פיתאומית. כרמלה, אורחים הגיעו. ת'אמת האינסטינקט רצה לצעוק "משהו עם מלודיה" אבל לא היה אומץ...אז נפלט לו "nothing". עכשיו בחיי שזה נפלט בשקט ועוד עמוק בחדר אחורי בראש שלי, אבל הצרוד משום מה שמע את זה והתחיל להרביץ באימפרוביזציה פרי מוחו הקודח:
Nothing, nothing, nothing, nothing
You don't care so you say, 'cause it's
Nothing, nothing, nothing, nothing
קבור תחת מפולת שלגים ומתקפת תופים הפכתי לבן ערובה של חיוך מבוכה כולי מהכבוד שנפל בחלקי לעזור בלידת הגראנג' נויז-רוק הזה. או לפחות הימנון נוסף בן 2 דקות בו הם מנפצים את עצמם על הבמה ועפים לכל זרועות המסיבה.
מכאן זה ממשיך ונע במהירות הברק באופן שכמעט מאפשר זיהוי של מלודיה ברורה, אבל רק כמעט. ואולי מסתבר שהחברה האלה כותבי