הבעיה היא לא וויסות
אלא איזון.
ההצפה נובעת מחוסר יכולת למצוא משמעות, הרמוניה, במידע - להבין את התבנית שלו.
ולדעתי, לא מדובר בהצפה שמיעתית אלא נירולוגית - כי אצל אוטיסטים יש מיזוג של מידע בין כל החושים. הפרדה בין החושים יכולה רק להזיק ולהחמיר את הבעיה, כי היא מנתקת הקשרים ומקשה עוד יותר על מציאת התבנית השלמה.
זו בעיה של סדר/אי-סדר ואוטיסטים שמנסים לעזור לעצמם מחפשים תבניות סדר חדשות שיכולות להתאים להם - מכאן הצורך לסדר צעצועים בשורות, להזיז חפצים ולסדר את הבית מחדש, להתנהג בצורה אובססיבית-חזרתית, להתנדנד או להסתובב במעגלים ועוד.
הפתרונות כוללים:
פתיחת חסימות - הקושי במציאת משמעות נובע לעיתים קרובות מהפרדה תקשורתית ומחסור במידע - זה כמו פאזל שחסרים בו חלקים. המוח לא יודע איך להגיב כי הוא לא מבין את התמונה השלמה, אז כל המערכת נכנסת לסחרור ויוצרת "מערבולת עצבית" במקום תגובה מתאימה.
תמיכה סביבתית - יצירת סביבה "מסודרת" מבחינה אנרגטית - מוזיקה יכולה להתאים מאד או בריכה שקטה - כדי להפחית את הרעש הסביבתי, ולאפשר למוח "להיאחז" במשהו.
תקשורת פתוחה - את זה הכי קשה להסביר, למרות שזה הטיפול העיקרי. אוטיזם זו שונות נוירולוגית ולכן במצבים שונים הגוף מגיב אחרת ואנשים מפרשים את ההתנהגות האוטיסטית בצורה שגויה. הפער בין הביטוי האישי לתגובה המתקבלת מהחברה יוצר "אזורי מערבולת" שיכולים "להתלכד" בפתאומיות ולהפוך להצפה. הפתרונות האפשריים הם הכשרה של הורים ומטפלים שתעזור להם להבין טוב יותר את התגובות ה"אוטיסטיות", סביבה חברתית "אוטיסטית" (לא סתם קבוצה של אוטיסטים ביחד תחת ניהול נט"י) ותקשורת עם בעלי חיים.
וכמובן - לתת לילד חופש ביטוי רב ככל האפשר כי את המשמעות האישית קל יותר למצוא בתוצרים שלנו, שמשקפים אותנו. אנחנו יכולים לזהות את השגיאות, חסימות או מערבולות שלנו בציורים שלנו, במוזיקה שיצרנו וכ"ו. חופש ביטוי אמנותי, אקדמי וחברתי משמש כבסיס לאבחון וטיפול עצמי.
