דעתי בעניין...
אני רוצה להתייחס באופן כללי ללהקה לפני שאתן את דעתי על האלבום החדש. סביר להניח שאני בחזקת מיעוט בעניין הזה. קודם כל, אין ספק שבשנים האחרונות קרה משהו לא טוב מוסיקלית (לטעמי) ללהקה הזאת החל מאלבומים ממוחזרים וחסרי דמיון, ברק ויצירתיות ועד לפני האלבום הזה אני יכול לומר שהאלבום הקודם black clouds and silver linings היה מהגרועים שבגרועים אי פעם. אני מחשיב אותו גרוע יותר מfalling into infinity שאישית אני מאוד אוהב. הרבה מעריצים מתעבים את falling into infinity לדעתי זה מטעמים די סנוביים משהו, אז מה אם הוא קליט יותר ונעשה בתכתיב חברת התקליטים? הוא עדיין יצירתי מאוד ומכיל כמה רגעים שהלוואי עלינו היום. חברי הלהקה היו על סף פירוק בתקופה הזאת של לפני סינס. אני חושב שהמחנה של הלהקה מתחלק לשניים: אלה שאוהבים את הלהקה מהתחלתה ואלה שגילו אותה בעשור האחרון. אני מאלה ששייכים לקבוצה הראשונה. בתור מאזין כזה נראה לי שהדעה הרווחת היא שהם לעולם לא יחזרו על הקסם שהיה להם פעם וכנראה שזה משהו חד פעמי. לא שמעתי אלבום אחד מאז scenes from a memory שיכולתי לומר שאני באמת אוהב. מאז שהם הכניסו את המטאל באדיקות רבה יותר כלומר התקופה שאחרי סינס הם גרמו לי לחוסר עניין. אני לא שומע איך המטאל משתלב עם המוסיקליות שיש להם בפוטנציה וברוב המקרים זה נשמע לי כמו שילוב כפוי ולא מתחבר בעליל. דוגמאות טובות יש ב train of thought אך לפני זה גם ב six degrees ב the glass prison למשל, סה"כ six degrees אלבום טוב לדעתי עם שיר או שנייים שהייתי שולף החוצה מתוכו כמו: misunderstood. לגבי train of thought - הוא נשמע מאוד חד מימדי יחסית ולא מגוון, יש צבע אפל אחיד לאורכו וזה גם טוב לדעתי כי זה הופך את האלבום הזה לאלבום שיש לו תוכן, משמעות, ואמירה. בגדול אהבתי אותו מאוד. אז הגיע אוקטבריום שנשמע לי כמו אלבום שניסו לדחוף אליו שווארמה בלאפה ולשים בה כל מה שאפשר בשביל טעם אבל בסופו של דבר אי אפשר לאכול את כל הלאפה כי מתפוצצים. יש כמה שירים טובים בעיני כמו הראשון, וגם אלה שלא פרוגיים בכלל כמו i walk beside you, these walls, ואפילו never enough. דווקא הקטע המדובר של ה20 ומשהו דקות לא עשה לי את זה בכלל ואפילו שיעמם אותי עם פתיחה ארוכה מדי ומעברים גסים מדי בין קטעים ויותר מדי תווים ופחות מדי אוירה. ההתחלה עם החליל יפה. אני לא ארחיב על systemaic chaos כי אני מתעב אותו, אין בו שום שיר שאני אוהב למעט הכמה ריפים ב the dark eternal night שחוץ מכמה ריפים וגרוב מגניב אין בו כלום, שירה מדוקלמת בצורה מגוחכת ופזמון לא קשור בעליל עם שירה שנשמעת כמו ילד שמנסה להשמע מגניב וזה לא עובד בכלל. אני חושב שב black clouds and silver linings הגיע משבר מבחינתם, שירים מפוזרים והפקה שבלונית משהו, זה אלבום שחטף הרבה ביקורת לא חיובית ממעריצים. דברים כמו גראולינג מיותר בעליל של פורטנוי שרק מזיק, ושיר אחד ממש יפה של ג'ון פטרוצ'י - wither גרמו לי לשכוח מהאלבום הזה די מהר. עכשיו, לגבי האלבום החדש: אני מודה שהיתה לי איזושהי ציפייה כלפיו אחרי כל ההיסטוריה שלהם. הסינגל שהם שחררו on the back of angels השאיר עליי רושם טוב שאולי הם סוף סוף מוצאים את הדרך החוצה שוב. אני לא יודע אם התאכזבתי ממש אלא יותר הרגשתי שהספיק לי מהם סופית. אין לי עניין בהם יותר. אני אגיד משהו שהמורה שלי לפסנתר ג'אז היה יכול לומר על זה: זה מענין... נגנים יש, דמיון יש, טכניקה יש, ג'אז אין... אין בזה קסם בכלל, המוסיקה פשוט לא מתקשרת עם המאזין בשום צורה, זה נשמע שהם מנגנים לעצמם והם כתבו את זה כדי שיהיה להם פורטפוליו מפואר: הנה החלפנו מתופף לאחד מגניב יותר. שומעים שיש להם יותר חשק לנגן, אז יש כמה פזמונים קליטים אבל אין נשמה בעניין ואין קונספט של שיר מתחילתו ועד סופו, שוב תפזורת של קטעים לא מובנים. הכל נשמע תיאורטי מדי ולא מוסיקלי מספיק. אני אגיד משהו שג'ון מאייר אמר בסדנא בברקלי: אתה יכול לקחת את התיאוריה שלך ולכפות אותה או שאתה יכול להשתמש בדמיון שלך ולשלב אותה ולהפוך אותה לשלך. במשפט אחד: אין להם say באלבום הזה. זה דיסק ששמעתי פעם אחת ושמתי בצד ואני יודע שלא אקשיב לו שוב. אין בו שום ניצוץ, ברק, או טעם של עוד. אני כן חושב שקהל המעריצים ששייך למחנה הנגדי יאהב את האלבום ונדמה לי שהוא כבר מככב במכירות ובמועמדות לגראמי לשיר on the back of angelsֿ בתור האקט הטוב ביותר של הרוק/מטאל של השנה.
. בקטע הזה, כמו בהרבה יצירות מפוארות אחרות שלהם, אני לא שומע מה הם מרגישים. אני שומע מתי הם משתמשים במודוסים שלפי הספר אמורים להעביר תחושה איקס או וואי, אבל זה פשוט נשמע כמו הרבה מאוד מוח ומעט לב. חוץ מזה, הלב של מי בדיוק דופק בטיים סיגנצ'ר אחר כל שתי תיבות? מעבר לזה, הם מפליגים מקטע לקטע לקטע לקטע באופן שבשבילי הוא קצת חסר קשר, אין איזה משהו מרכזי שבאמת מחבר בין כל הפארטים. זה פשוט עף מפה לשם ומשם לשם ולא חוזר לאנשהו או מתאחד עם עצמו. דווקא סולו הגיטרה בקטע שלפנינו כולל כמה וכמה פראזות פשוטות שנשמעות סואולפול (חלקן אפילו פנטטוניות רחמנא ליצלן), מה שחסר לי הרבה פעמים אצל פטרוצ'י. אהבתי גם את הסאונד. אחלה