Shame in you
New member
...
(רציתי בהתחלה לכתוב בתמיכה נפשית לצעירים, כמו תמיד, אבל קראתי פה והחלטתי לשנות קצת..זה נראה כמו מקום טוב) אז מה הבעיה שלי? הבעיה שלי היא שאני אוהבת את עצמי. באמת. בניגוד לאנשים אחרים ששונאים את עצמם והסביבה עדיין אוהבת אותם ורוצה להיות בחברתם, אצלי זה בדיוק ההפך.אני אוהבת ומעריכה את עצמי, השאר לא. וגם מי שכן, זה כ"כ לא מתבטא כמו שאני רוצה. וגם מי שכן, לא רוצה להיות איתי. אני בחיים לא אהיה חלק ממשהו, אני בחיים לא אהיה בקשר רגיל עם אנשים כמו כולם. כשאני מדברת עם אנשים, לא משנה עם מי, אני נהיית כזאת מטומטמת, קטנה, משעממת, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני רואה את השעמום עולה על פניהם וכבר הם בורחים. באלגנטיות, אבל בורחים. אני נהיית כזאת אפס ליד אחרים. או שמתעלמים ורעים אליי מלכתחילה. אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע. אבל אני יודעת שאני לא יכולה להיות חלק ממשהו. אני לא יכולה לקיים קשר רגיל, גם עם אנשים שנחשבים לא במיינסטרים. אני אדם שונה, נכון, יש לי אופי שונה, אבל גם לאנשים שונים יש אנשים שהם מתחברים איתם, אבל אצלי, לא משנה עם מי אני מדברת ועל מה, זה תמיד אותו דבר. הבדידות. וזה כל כך, כל כך כואב לי
(רציתי בהתחלה לכתוב בתמיכה נפשית לצעירים, כמו תמיד, אבל קראתי פה והחלטתי לשנות קצת..זה נראה כמו מקום טוב) אז מה הבעיה שלי? הבעיה שלי היא שאני אוהבת את עצמי. באמת. בניגוד לאנשים אחרים ששונאים את עצמם והסביבה עדיין אוהבת אותם ורוצה להיות בחברתם, אצלי זה בדיוק ההפך.אני אוהבת ומעריכה את עצמי, השאר לא. וגם מי שכן, זה כ"כ לא מתבטא כמו שאני רוצה. וגם מי שכן, לא רוצה להיות איתי. אני בחיים לא אהיה חלק ממשהו, אני בחיים לא אהיה בקשר רגיל עם אנשים כמו כולם. כשאני מדברת עם אנשים, לא משנה עם מי, אני נהיית כזאת מטומטמת, קטנה, משעממת, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני רואה את השעמום עולה על פניהם וכבר הם בורחים. באלגנטיות, אבל בורחים. אני נהיית כזאת אפס ליד אחרים. או שמתעלמים ורעים אליי מלכתחילה. אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע. אבל אני יודעת שאני לא יכולה להיות חלק ממשהו. אני לא יכולה לקיים קשר רגיל, גם עם אנשים שנחשבים לא במיינסטרים. אני אדם שונה, נכון, יש לי אופי שונה, אבל גם לאנשים שונים יש אנשים שהם מתחברים איתם, אבל אצלי, לא משנה עם מי אני מדברת ועל מה, זה תמיד אותו דבר. הבדידות. וזה כל כך, כל כך כואב לי
