"9 בסולם אמא" - מרים קוץ

[vered4]

התאוריה של בשמת מאוד שיפוטית

ולא רק זאת, היא מתממת ואומרת שהיא לא אומרת לאף אחד מה לעשות, מצד שני היא מציינת שהיא מעבירה קורס באוניברסיטה... עוד לא הכרתי מישהו שמרצה במטרה שלא ללמד

לדעתי "אמא חסרה" זה מונח שמתאים לאמא פגועה נפשית, או להורה שעשה משהו שגם בעיני החוק לא קביל (רצח, התעללות וכו´). מי שמסתכל על עצמו כהורה חסר, מתייחס לחיים בצורה שלילית, ולא אוהבת, ומי שלא אוהב את עצמו, לא יכול להעניק אהבה לילדו. אני חושבת שהמושג "אמא טובה דיה",נועד להגיד להורים -אתם עושים כמיטב יכולתכם, ולכן מלכתחילה מתייחס לכך, שההורה מתכוון לעשות את מיטב יכולתו. המתכון לאמהות של בשמת נידון מראש לכישלון, הרי אם תפספס את אחד המרכיבים, מיד תחריב את התבשיל

זהו מתכון לרגשי אשמה !!! נכון שכדאי להבין מה אנחנו עושים, לנסות ללמוד מהשגיאות ולהתקדם קדימה. אבל זה עדיין לא הופך אותנו "לחסרים" במהלך התהליך. זה רק אומר שאנחנו אנושיים. ואין שום סיבה לשאוף למודל שמציב מטרה שאתה לא יכול לעמוד בה ולהכשל מראש (ואז כמובן להוכיח את התאוריה שכולנו אנשים חסרים).

 

[עירית ל]

האם מדעי הרוח הם מדעים?

זה הזכיר לי את השאלה הזו כיוון שמה שנטען נגד מדעי הרוח כמדע הוא בעיקר שתיאוריה שלא ניתן להפריכה אינה מדעית. כל השימוש של בשמת אבן-זוהר בנחרצות מדעית ובאצטלת אובייקטיביות בתחום שאינו מדעים מדוייקים (ובעצם גם זה שם מטעה) מרים אצלי גבה או שתיים. לדידי הטיעון החזק ביותר שמדעי הרוח צריכים להציב מול השאיפה למדעיות ופריכות (יש מילה כזו?) היא סירוב לעבוד עם הכללים הללו. שוברים את הכלים וכן משחקים, בחוקים שלנו.

 

[דסי אשר]

מזלו של בני הבכור הבכור

שהנקתי אותו. על פי מושגי בושמת, ורבים אחרים - הילד סבל מחוסר אמיתי = לא חיבקתי אותו, לא החזקתי אותו בידי. איום ונורא, ואינני צינית בכלל. לא עשיתי זאת , כי אלה היו התפיסות ההוריות שלי אז, לפני 29 שנה. שמחה אני, שילדי בן ה 29, לא נפגע. הוא לא מושלם, אני לא מושלמת. בגדול= הוא ילד(בן 29..), מאושר, מגשים את עצמו, יוצר קשר נפלא עם אותן אלה ש"מתחילות" , איתו = ביישן כזה. כן, טעיתי. טעיתי בעוד הרבה דברים. והרגשתי לא טוב, והלכתי ללמוד, לעבוד על עצמי, ולביתי כבר הייתי אמא אחרת. ולידי המשפחתון= לא להאמין שהייתי אמא פרוסית כמו אז. וחשיבתי על רגשי האשם, נעה, זהה לעמדותיה של כרמית. גישה זו לימדוני, כשהייתי אמא צעירה. רגשי האשם נועדו אך ורק כדי לשרת את האדם שמרגיש אותם (באם אינו עושה דבר לשינוי התנהגותו) = ברגע שהאדם מרגיש אשם , הוא מרגיש: " אני בסדר, אני מרגיש אשם, אני אדם מוסרי". אם אין שינוי התנהגות, זה כאילו תתני לי סתירה, ותאמרי סליחה, ושוב תמשיכי לתת לי סתירה, ותאמרי מכל הלב = סליחה. אני מסכימה איתך שמרים קוץ היא צינית(שימי לב, שמה קוץ...). אבל אני אוהבת את הכתיבה שלה: למשל: "אומנם אבן זוהר נזהרת לכאורה משיפוטים, אבל כל דבריה הם שיפוט אחד גדול, שמעיף במחי הבל פה יותר מ 90 אחוז מהנשים ממחלקת האמהות הטובה, ובעצם משאיר רק מועמדת אחת לתואר אם השנה: ד"ר אבן זוהר עצמה. כי אם היא צודקת, אז אמהות לא מניקות הן אמהות לא טובות, אמהות עובדות הן אמהות לא טובות, אמהות לא נשואות הן אמהות לא טובות( איפה הבעל שעומד במסדרון וכו´), אמהות שאין להן כסף לביביסיטר צמודה וניידת הן אמהות לא טובות, אמהות שמשתמשות בשירותי מעונות יום הן אמהות לא טובות. ד"ר אבן זוהרמתנסחת כמובן ביתר זהירות אקדמית ממני, ולכן היא מצטטת מחקרים שמצביעים על דרגות פגיעות משתנות. במילים של בני אדם הכוונה היא: כל אשה עובדת פוגעת בילדיה, השאלה היא רק עד כמה." זה רק עוד קטע מהמאמר שלה. דסי

 

[דסי אשר]

נהנתי מאד לקרוא את הקובץ.

 

[vered4]

לדעת מתי לא לתת

קשה יותר מאשר לתת. חלק מההורים (ואולי אפילו לא מעט

), רוצים לתת לילד הכל. לפעמים זה יותר מדי.

 

[לאה_מ]

עוד על רגשות אשם ../images/Emo5.gif

אני מסכימה שזהו הרגש הנורא ביותר, ושאכן מאד מקומם לשמוע דעה הגורסת, שהרגשות האלה אמנם מוצדקים. אבל אני מנסה לחשוב על זה גם מזוית אחרת. מה הם רגשות האשם? האם הם צריכים תמיד לבוא כאשר אני עומדת בפני שתי חלופות ובוחרת באחת (שלא בלב שלם)? מדוע התפיסה היא שיש שתי אפשרויות ומתוכן עלי לבחור אחת - להניק או לא להניק, לינה משפחתית או לינה נפרדת, לצאת לעבודה או להשאר בבית? מדוע לא להציג קשת שלמה של אפשרויות, ולאפשר בחירה הרבה יותר הגיונית וסבירה בעולם - הלא מושלם - שבו אנו חיים? על הרצף שבין הנקה לאי הנקה יש הרבה נקודות - הנקה מלאה בשילוב שאיבה, הנקה חלקית ברמות שונות... מי יקבע מיהי האם הטובה יותר (זו שהניקה את ילדה הנקה מלאה עד גיל 8 חודשים, או זו שהניקה הנקה מלאה עד גיל 5 חודשים והנקה חלקית עד גיל שנתיים, או זו שהניקה מלכתחילה הנקה חלקית אבל אפשרה לילד לינוק עד שנגמל באופן טבעי בגיל 5...). הבחירה הזו נעשית על ידינו לא מתוך שתי אפשרויות, לא בסקאלה של כן ולא. או בעניין הלינה - בין האפשרות של לינה משפחתית מלאה לבין האפשרות של לינה נפרדת לחלוטין, יש קשת גדולה של אפשרויות ביניים (כמו לינה משפחתית עד גיל מסויים ואחר כך העברה למיטה נפרדת, לינה של הילד במיטה נפרדת בחדר ההורים, מתן אפשרות לילד לישון עם ההורים בתקופות משבר או מחלה, לינה של אחד ההורים עם הילד, לינה של הילד במיטת ההורים חלק מהלילה בלבד...). על הקשת הזו כל אחד יכול לבחור את מה שמתאים למשפחה האישית שלו. הורה ששנתו קלה והלינה המשפחתית גורמת לו ללילות לבנים רבים, שלאחריהם הוא מתקשה לתפקד במשך היום, מתקשה לנהוג בסובלנות ובסבלנות כלפי הזולת (וגם כלפי ילדיו), האם עליו לחוש רגשות אשם על כך שבחר שלא לישון עם ילדו? הצד השני של הבחירה הזו היא האפשרות לקבל הורה סבלני יותר, מעניק יותר במשך היום. בעולם הלא מושלם שבו אנו חיים, החיים שלנו מורכבים מאינספור בחירות בין האפשרויות השונות, שלעתים כל אחת מהן היא לא הטובה ביותר, אלא הרע במיעוטו. אני חושבת, שככל שנקדיש מחשבה רבה יותר לבחירות שלנו, ככל שנקבל אותן בצורה יותר שקולה (ואני לא מתכוונת ללא ערוב רגשי, אלא באמת לנסיון למצוא קשת של אפשרויות ולזהות את זו המתאימה לנו ביותר), כך יפחתו רגשות האשם שלנו, כך נרגיש יותר בנוח עם הבחירות שלנו, עם חוסר המושלמות שלנו, שאני לא חושבת שאנו צריכים להתנצל עליו.

 

[no-a-m]

ועוד על רגשות אשמה

את אכן צודקת, רגשות האשמה באים בכל פעם שאנחנו חווים את עצמינו בניגוד לדימוי העצמי שיש לנו על עצמינו ולמרבה הצער זה מפגיש אותנו עם חוסר המושלמות שלנו, ואכן הפתרון לכך הוא ההשלמה שלנו עם חוסר המושלמות שלנו. וגם כאן מה לעשות צריך לבחור האם לשנות את הדימוי שלנו בעיני עצמינו? או לשנות את הפעולה שנקטנו ובעתיה חשנו את רגשות האשמה לפעמים קל יותר לשנות את הפעולה כך שתרגיע אותנו. ולפעמים את הדימוי "אני אמא טובה שאינה מיניקה" " אני אמא טובה וילדי ישנים בבית הילדים" מנסיוני זה עובד , חבל להשקיע כל כך הרבה אנרגיה ברגשות האשמה, הן רק מחלישות אותנו , פוגעות בסביבה שלנו ובמיוחד בילדינו אמא ששקועה ברגשות אמשה אינה אמא טובה יותר .

 

[דסי אשר]

לכן, מבלי להכיר אישית

לא את וויניקוט,ולא את בושמת אבן זוהר, אני מעדיפה את אנושיותו של ווינוקוט, המבוטאת כל כך יפה בכתביו השונים, על פני דבריה של בושמת, כפי שמתבטאים במה שצוטטה בכתבה, בהתנהגותה, בדברים שאמרו אודותה כאן בפורום, אנשים המכירים אותה אישית או ווירטואלית. אנושיותו של ווינקוט, המדבר על "אם טובה דייה", הולכת בד בבד עם גישה חינוכית שבה אני דוגלת: "לך בקצב של הילד שלך, קבל אותו כמו שהוא, אל תנסה לקדם אותו לפי עולם הציפיות והרגשות שלך". זוהי גדולתו ואנושויותו של וויניקוט. לומר לאם= את לא מושלמת, אל תנסי, אין דבר כזה. את אם טובה דייך. אין דבר מעודד יותר ממשוב זה לאם, על מנת להסיר מנה את "מכשול רגשי האשמה" המשתק כל כך. דסי

 

[no-a-m]

"אם טובה דייה"

אני מודה לך על התגובה , אכן מתבקש להכניס את גדולתו ואנושיתו של וויניקוט בענין "האמא הטובה דייה" הרשי לי להרחיב את הביטוי וכפי שאני מבינה אותו מכתביו ופרשנותו של וויניקוט לביטוי היי טובה! והיי דייך!, דעי לעשות את ההפרדה בינך לבין ילדך, אל תכפי את עצמך ואת דעותייך על ילדך, אפשרי לו להתרחק ממך ולהתנסות בחוויות משלו, היי שם בשבילו כעוגן, מבלי להשליך על ילדיך את פחדייך ,חרדותיך וכו´, ואכן זוהי גישה התפתחותית חינוכית שהלואי ורבים היו מקבלים ובמיחוד במערכות החינוך, לגבי חוסר המשולמות: גם כאן אני כאם מתייחסת אל עצמי בדיוק כפי שווינקוט טוען , היי טובה דייך, עשי הכל למען וגם דעי לך שאת אינך מלאך , אני בן אדם, הפועל על פי יכולותיו ואין כאן כוונה או מסר של אל תנסי, גם ממקום של אי מושלמות ניתן להגיע למיצוי כל איכויותי, והעיקר כמו שאת אומרת, להסיר את מכשולי "רגשות האמשמה " המשתקים ומחלישים, ולצערינו מועברים גם לילדינו. יום טוב

 

[לאה_מ]

ועוד דבר לגבי ויניקוט:

ממה שקראתי מדבריה של בשמת הבנתי, שאי ההסכמה שלה עם המונח "אם טובה דיה" של ויניקוט נובע מהחשש, שה"היתר" הזה להיות לא מושלמים, יגרום לנו, ההורים, לחוש שאנו בעצם יכולים לעשות מה שאנו רוצים, כלומר - כל פעם שננהג בילדינו באופן שאינו "רצוי" (גם לטעמנו), נוכל למצוא ניחומים בכך שאנו "טובים דיינו". אני חושבת, שהחשש הזה מוביל לשאיפה למושלמות, הגם שהדבר נעשה בידיעה (ובשמת אומרת זאת באופן מפורש לחלוטין), שאף אחד אינו מושלם. בעיני החשש הזה, על אף היותו אנושי ומובן, מוביל אותנו למילכוד אישי איום, שתואר לעיל בדיון הזה. לכן אני אישית חשה בנוח עם הגדרתו של ויניקוט, המאפשרת לי לעשות כמיטב יכולתי - תוך חשיבה מתמדת, תוך בקורת עצמית, תוך חיפוש והשכלה, תוך הפעלת הידע והאינסטינקטים ההוריים שלי, תוך שימוש בכלים שאני מכירה מתחומים אחרים לשם העשרת ההורות שלי - ולחיות עם המיטב הזה - שכמובן אינו מושלם - ללא רגשות אשם. השלווה שבהעדר רגשות האשם מאפשרת - לפחות לי - להיות אם טובה יותר.

 

[no-a-m]

תבורכי,../images/Emo42.gif את דוגמא נפלאה

אני בטוחה שילדייך , סביבתך הקרובה וגם זו היותר רחוקה זוכים לחיות ב"סביבה אידיאלית" (וויניקוט) שאת יוצרת ומשרה על סביבתך.

 

[כרמית מ.]

אני חושבת שאחד מהדברים שהוא אומר

זה שהעובדה שאת (אני, אנחנו...) אמא לא מושלמת, תורם לילד ומאפשר לו לצמוח, כי מתוך הקושי הוא גדל וצומח. כשאמא מושלמת (לא שזה אפשרי), לילד אין מקום לגדול... אז אין הכוונה להזנחה, ואין הכוונה ליצור לו קשיים מכוונים, אבל הטעויות שאנחנו עושים, ה"הזנחות" הקטנות והחסרים, מאפשרים לילד לחזק את שרירי העצמיות שלו, את שרירי האישיות שלו ויכולת ההתמודדות. הבעיה היא באמת שמישהי יכולה לקחת את הדברים רחוק מדי, ולאפשר לעצמה לעשות דברים מוגזמים, שלא מתאימים לילד ולגיל שלו, בזכות ה"אישור להיות לא מושלמת". מצד שני, מי שמסוגלת לעזוב תינוק בן 8 ח´ לחודש טיול בחו"ל, למשל, לא בטוח שהיתה מודעת ו"אמא מושלמת" גם לו לא היתה "מקבלת אישור לכך".

 

[vered4]

וזו גם גישה פטרונית במידה מסוימת

זה כאילו להניח שהאם הממוצעת תבחר בדרך הקלה, ומאחר וקיבלה פטור

, תנצל את זה בהתיחסות לילדה. בכלל גישה שקובעת שיש דרך אחת טובה, וכל האחרות הן פשרה גרועה, נראית במידה רבה כמו הגישה לדת. הגישה של וויניקוט סומכת על האם , ומניחה שאכן תעשה את מיטב יכולתה.

 

[sibi]

נו, זה בדיוק מה שאמרתי...

אבל כנראה שהניסוח... אני עוקבת אחרי הפורום הזה כבר כמה ימים, ומאד נהנית גם מההודעות העכשויות וגם מהישנות שמופיעות בקישור שבכותרת. בכלל הגעתי לפה מפורום אימוץ, אבל הנושאים שנדונים פה לא מצמצמים אותנו רק לאספקט הזה של החיים. אז מדי פעם כשיהיה לי מה להגיד, אני אגיד (כן אני יודעת - הניסוח...)

 

[נעה גל]

ברוכה הבאה ../images/Emo39.gif

 

[יונת ש.]

אמא טובה, רעה, טובה דיה, וכו´

אולי אני נתפסת למלים, אבל נראה לי שהמונח "אמא טובה דיה" נשען בדיוק על אותה גישה שכולכן מדברות נגדה: הגישה שנותנת ציונים לאמהות - טובה (100?) או רעה (נכשל?) או טובה דיה (מספיק? ציון עובר?). כל הגישה הזאת נראית לי לא רלוונטית במקרה הטוב, ומזיקה במקרה הרע. כל העניין הזה של שיפוט חיצוני וציונים רק מחליש את השיפוט האישי שלנו לגבי מה טוב ומה לא, ולגבי מה אנחנו רוצות לעשות עם עצמנו ועם ילדינו. ככה שוויניקוט לדעתי אינו פחות שיפוטי מבשמת. פשוט הסטנדרטים שלו יותר נמוכים.

 

[vered4]

כל אחד ויכולתו לעומת קו סיום

בריצת המרתון לאמהות המושלמת על פי בשמת. זה לא שהסטנדרטים יותר נמוכים, הוא פשוט מסתכל בגובה העיניים ולא מלמעלה.

 

[limori]

לאה את מדהימה את המשפט הזה את

צריכה לשם כגולת הכותרת בפורום.... חשיבה מתמדת, תוך בקורת עצמית, תוך חיפוש והשכלה, תוך הפעלת הידע והאינסטינקטים ההוריים שלי, תוך שימוש בכלים שאני מכירה מתחומים אחרים לשם העשרת ההורות שלי - ולחיות עם המיטב הזה - שכמובן אינו מושלם - ללא רגשות אשם. השלווה שבהעדר רגשות האשם מאפשרת - לפחות לי - להיות אם טובה יותר.

 

[תמי א]

נועה, זוכרת דיון קודם ברגשות אשם?

לא הצלחתי למצוא אותו אבל אני מקווה שאת זוכרת. מאוד לא הסכמת איתי כשנתתי לגיטימציה לרגשות אשם. והנה באה בושמת, וכדברייך: ואז באה אחת, ד"ר בשמת אבן זוהר, ואומרת לנו שבכל הנקודות האלה שיש לנו רגשות אשמה ואנחנו עובדות עליהם כלכך הרבה זמן, צריכים להיות לנו רגשות אשמה וזה מגיע לנו כי אנחנו מזיקות לילדים אולי עכשיו תוכלי להבין אותי טוב יותר: אני חושבת שכשאני קוראת במקום כמו ב"באופן טבעי" ומקוננים בי רגשות אשם (כי אני אמא עובדת וכי לא הנקתי ארבע שנים וכו´ וכו´, כמו שכבר כתבתי בהודעתי המקורית בנושא שדיברה על הקושי לקרוא באתר הזה), אולי באמת מגיע לי שיהיו לי רגשות אשם. אני בטוחה שבהרבה דברים, אם הייתי נוהגת אחרת עם בני (נשארת בבית ולא יוצאת לעבוד, ועוד ועוד - אני רחוקה, מבחינה מעשית, מהמודל שמציגה בושמת, כמו חלק מכריע מאיתנו, אני חושבת) - הייתי אם טובה יותר. ועל כך יש לי רגשות אשם. ומה אני עושה איתם? מוצאת את הדרכים שלי להיות טובה יותר כל הזמן, ונכון - יחד עם זאת גם לא מוותרת על אותם "סיכונים מחושבים" כמו שמישהו פה קרה לזה (לא זוכרת מי, ורד אולי?) שאני לוקחת בכך שאני בוחרת בדרך שהיא טובה גם לי, ולא רק לבני. זהו, זה היה נסיון נוסף שלי להסביר את עצמי כי הרגשתי לא שלמה עם איך ש"יצאתי" בדיון מאז, והודעתך הנוכחית נתנה לי הזדמנות נוספת

אשמח לשמוע ממך בעניין.

 

[sibi]

../images/Emo45.gif

לא רק עניין הכסף - האם באמת אנחנו רוצות (והאם באמת זה "טוב") להיות מחוברות לילדינו 24 שעות ביממה? מילא תינוקות אבל משלב מסוים גם לילד מגיע שחרור... הגישה לפיה כל התמודדות שמעמידים לפני ילד (בכל גיל) כגון פרידה, הסתגלות למטפלת וכ"ו גורמת לילד ל"נזק" מיצרת ילדים שאין להם שום יכולת התמודדות... לא קראתי את מרים קוץ, אבל אני מניחה שהיא קולעת כתמיד