"9 בסולם אמא" - מרים קוץ

[נעה גל]

אוי, אוי, הרגזת אותי ../images/Emo8.gif

אני אשתדל לענות ברוגע...

"מילא תינוקות אבל משלב מסוים גם לילד מגיע שחרור" יקירתי, ילדים "משתחררים" מעצמם כשהם צריכים את זה - זה בדיוק כל הענין. תינוק זוחל, צריך פחות "על הידיים" מתינוק בן יומו, והענין הוא שהוא זה שקובע כמה הוא צריך. "הגישה לפיה כל התמודדות שמעמידים לפני ילד (בכל גיל) כגון פרידה, הסתגלות למטפלת וכ"ו גורמת לילד ל"נזק" מיצרת ילדים שאין להם שום יכולת התמודדות... " - אם כך, אני מציעה להכניס כל ילד בגיל שנתיים למחנה אימונים בו הוא ילמד להתמודד ולפתח את היכולת שלו! כך צריך! קצת לסבול בחיים כדי להתחשל ולהתחזק!

 

[sibi]

נסיון שלישי!!!

עד שכתבתי תגובה הכל עף! אז ככה: ממש לא לזה התכוונתי. בין הגישה המופיעה בכתבה ובין מחנה האימונים וש מרחב ענק שכולנו משתמשות בו (חוץ מכותבת המאמר) של משפחתונים חמים, גנים טובים באמת ומטפלת שמתפקדת על תקן של סבתא שלישית. כן כל זה מחייב התמודדות של הילד - וכל אחד בשלב שזה מתאים לו ולהוריו, אבל אי אפשר לדחות את זה לנצח... לטעמי נגרם נזק הרבה יותר חמור כשאמא נשארת בבית "למען" מניעת הנזק. זה כל מה שרציתי לומר. כן גם אצלי זה יושב על רגשי אשמה, אבל כשאני רואה את השמחה שבה הקטן מתעורר בבוקר והולך לגן כנראה שה"נזק" שווה. אוף, הקודם היה הרבה יותר מוצלח...

 

[אפרת_ח]

אני מרחמת על הבת של בשמת

כן, אני מרחמת עליה. אמא שלה רוצה לדכא נשים, והבת הזאת תגדל (אי"ה?) להיות אשה. אולי זה כי אני אמא לבנות, אני רואה את ההשלכות של "מעמד האישה" בבחירות שאני עושה, על הבנות שלי. הדוגמה האישית שאני נותנת להן תהיה בין הגורמים שישפיעו על הביטחון העצמי שלהן, ועל תפיסתן העצמית בכלל. אגב, היא לא הביאה מחקרים רק "דוגמאות מעולם החי". האבולוציה מספיק מגוונת בשביל להביא גם דוגמאות אחרות. למשל, כל החיות שנושאות את הגורים על הגוף מסוגלות לכך פיזית (למשל גורי-קוף אוחזים בפרוות האם). בני אדם לא מסוגלים לכך. למשל, נקבות היונקים הטורפים משאירות גם גורים יונקים לפרקי זמן של מס´ שעות עד שלושה שבועות (!) ובני אדם הם טורפים. וכו´ וכו´ אפשר למצוא דוגמאות למה שרוצים.

 

[vered4]

כל ילד שאנחנו מגדלים

הוא ניסוי ללא חזרות

. אי אפשר לדעת האם ילד בכור שגידלנו בצורה חסרת ניסיון, אבל נהנה מתשומת לב רבה, לעומת אחיו השני, שכבר "סבל" מתחרות על מקורות תשומת לב, אבל זכה לגדול עם אח, יצא טוב יותר או פחות. ואי אפשר לדעת האם הכתרים שבשמת קושרת לאופיה של בתה, קשורים לדרך שהיא מגדלת אותה. הרי יש ילדים שגדלו במשפחות מצוקה בהן הורים עבדו לפרנסת המשפחה, לא זכו להורים זמינים וגדלו להיות מבוגרים מקסימים, ויש דוגמאות הפוכות.

 

[יונת ש.]

אם כבר יורדים לפסים אישיים

אני קצת מכירה את בשמת באופן אישי, ויודעת שהיא ממש לא רוצה לדכא נשים. להפך, אני בטוחה שלדעתה חלק מהדברים האלה יכולים דווקא לעזור להם להשתחרר ממגבלות ולחצים של חברה בעלת ערכים גבריים. ואני מבטיחה לך שהדוגמא האישית שהיא מעבירה לבת שלה היא לא של אישה מדוכאת, אלא של מישהי שמאוד שולטת בחיים שלה ועושה את הבחירות שלה בעצמה. והערת אגב: כל החיות שנושאות את הגורים על הגוף מסוגלות לכך פיזית (למשל גורי-קוף אוחזים בפרוות האם). גם אנחנו בנויים לכך פיסית - אנחנו לא נזקקים לרגליים הקדמיות להליכה, ככה שאחד השימושים החשובים שלהן הוא נשיאת תינוקות קטנים. (הגדולים יותר מסוגלים כנראה לשאת את עצמם על הגב - כך לפחות זה עובד בתרבויות "פרימיטיביות".)

 

[אפרת_ח]

מי יורד לפסים אישיים?

בגלל שאני מרחמת על הבת שלה? זאת היתה אמירה כללית על בנות - כולל הבנות שלי, למקרה שלא ראית... אני לא מכירה את בשמת באופן אישי - רק את מה שהובא בשמה בכתבה. ומה שהיה שם זה בפירוש העמדת נשים בפני בחירה אכזרית ודו מימדית. היא גם מעמידה בפני בחירה אכזרית עוד יותר אמהות שלהן תאומים או ילדים בהפרש גילים של פחות מארבע. לפי ערוץ 8, היו חברות שמצאו לכך פתרונות אכזריים בהתאם - הרג תינוקות כאמצעי מניעה. הערת אגב: אני עומדת על דעתי. אי אפשר לשאת תינוק על הגוף כל הזמן וגם לתפקד.

 

[ציפי ג]

כל הילדים גדלים בע"ה (לדעתי)

אז למה שמת דווקא את בתה של בשמת בסימן שאלה? "והבת הזאת תגדל (אי"ה?) להיות אשה".

 

[אפרת_ח]

טפו טפו חמסה חמסה

בענייני תינוקות יש לי המון אמונות טפלות. לא הייתי בטוחה האם זו המילה הנכונה לבטא את אמונותי הטפלות...

 

[nonana]

הדיון הזה זכור לי _(ארוך במקצת)

שדנו ודשנו בנוגע לאמא טובה יותר או פחות אני הבעתי את דעתי אז ויש לי את הצורך גם עכשיו. אני לא יכולה להגיד שאני אמא מושלמת - אף אחד לא. אני חושבת שכל הורה מגדל את ילדיו לפי אמונתו והבנתו. יש הורים שאוהבים את ילדיהם ומביעים את זה בצורה אחת ויש בצורה אחרת. היתה מישהי בשם : ציפי שאמרה משהו חכם. אין נוסחה אחת לגידול ילדים מה שחשוב הוא שנגדל כל אחד לפי צרכיו ואישיותו. יש ילדים שרוצים הרבה תשומת לב- ויש שפחות, אז אנחנו ההורים צריכים להיות קשובים אליהם. ועוד משהו שנאמר עכשיו שגרם לי לחייך. מאד קל לבא בהתרסה על אמהות שלא מניקות או לא מרימות מספיק את ילדיהם. אז ככה- כשיש ילד אחד הכל יותר קל ויש אפשרות לתת לו את מירב תשומת הלב. אבל כשמגיעים ילדים נוספים הבעיה גדלה ותשומת הלב מתחלקת ליותר. אני ילדתי את הגדולה- נעה והיכולת שלי להניק אותה ולתת לה את מירב תשומת הלב שלי היתה גדולה. אח"כ ילדתי תאומים - נדב ונעמה- וכאן כל נוסח תשומת הלב השתנתה לגמרי. הצלחתי להניק אותם רק חודשיים ולא יכולתי להרים את שניהם כל הזמן על הידיים משום שזה לא אפשרי ומשום שהיתה לי בעיה קשה עם הקנאה של נעה. אני כותבת את זה ודמעות זולגות לי משום שגם אז וגם היום תמיד- רגשות האשם שלי לא יעלמו לי- עם תאומים החלוקה שונה לגמרי, בעיקר שיש עוד אחות גדולה. אני הרבה פעמים מרגישה שבעצם הם מפסידים את הכייף שקיים בילד אחד מכל הבחינות. גם בפעם הקודמת שקראתי מה שבוסמת כתבה נגרמה לי צביטה כל כך חזקה בלב שלא ידעתי בעצם איך להתיחס אליה. נכון שזו רק דיעה של מישהי שאני אפילו לא מכירה- אבל הדיעה הזו עוררה בי את כל רגשות האשם שגם ככה קיימים בי. בזמנו כתבתי על זה שיר קטן שעודד אותי במיקצת ואני מצרפת לכן אותו גם הפעם.

 

[zimes]

מפלצת רגשות האשם

(הזכויות לביטוי - לענבל) ככה אנחנו קוראים להם. מפלצת, כי זה לא עוזר בכלום, וכי עדיף לסלק אותם כשהם קטנים (הסבירו למעלה טוב יותר למה הם ראויים ליחס כזה). ומילה ל-נונונה - רגשות האשם לא יעלמו בלי שתעזרי להם ללכת. את לא אשמה שילדת תאומים. את לא אשמה בכך שיש להם אחות גדולה. על חלוקת הטיפול שלך בין שלושה ילדים אין צורך לחפש אשמים, זה משהו טוב, לא משהו רע.

 

[nonana]

את חושבת שאני לא יודעת את זה זימס?

אני יודעת שהם לעולם לא יקבלו מה שנעה קיבלה כשהיתה לבד- ועל כל דבר כבר מהיסוד הם צריכים להלחם עליו- אבל הם מקבלים דברים אחרים שהיא לא קיבלה. אני יודעת שרגשות אשם לא תורמות לי בכלום- אז מה זה לא קיים? שלא תביני אני לא כל הזמן חושבת על זה - אבל זה ישנו. ותודה לך.

 

[דסי אשר]

נונהנה - גם הספר עקרון

הרצף, וגם דבריה, מאמריה, הרצאותיחה וגישתה של אוסנת, עושים לרבים/רבות את מה שעשו לך דבריה. זו בדיוק ביקורת שלי על מחברת עקרון הרצף ועל בושמת, לעומת ווינוקוט. ראית העולם בסולמות, בשחור לבן, היא שמעוררת רגשות כאלה, עד דמעות כמו שלך. הספר עקרון הרצף, כאשר נקרא בעיניים של אדם מגובש ושלם עם מעשיו, ומקבל שאים מושלמות בחיים, לא מעורר רגשי אשמה, מקסימום הסכמה או אי הסכמה עם תפיסות העולם. שוב, אני מזכירה, אני כאם טעיתי הרבה, ואפילו היום, ביתי הקטנה יודעת לנצל היטב את תחושות האשם(הלא מוצדקת) שיש לי כלפיה. אני מודעת למה שהיא עושה, אני לא יודעת אם היא מודעת, אבל היא כל כך חשובה לי, שאני "מרשה לעצמי ולה לשחק בי". אני לא מושלמת גם בקטע זה. אבל זה עדיף בעיני על פני משהו אחר, שברגע זה איני יודעת איך לנהוג על פיו. דסי

 

[nonana]

מי שלם במעשיו במאה אחוז?

אני לא מכירה כאלו, לכל דבר יש אפשרויות נוספות ונכון כשישנה החלטה שאני מחליטים ושלמים איתה- בסופו של דבר רואים שיש עוד צדדים לה. שלא תביני אותי נכון- אני שלמה בדרך שהחלטתי לחנך את ילדי אבל תמיד יהיו לי ספקות לגבי דברים מסוימים , ומעבר לזה גם כאב מסוים שבלידת תאומים החלוקה שונה לגמרי ותמיד יהיה לילד התאום חסך מסוים. למרות שלדעתי בהרבה דברים יש יתרון אדיר בלידת תאומים- כח ההשרדות שלהם חזק יותר- והלחימה על כל דבר מחשלת אותם יותר. לפעמים קשה לי בעיקר ששניהם בוכים ורוצים ידיים ואז מתחילה הבעיה, אם בעלי נמצא הבעיה נפתרת אבל אם לא? אני קראתי בחלקית את הספר עיקרון הרצף והפסקתי, אולי בשלב אחר אמשיך לקרא אותו (משום שהיו בו דברים שעוררו בי פלצות). יש דברים שאני מסכימה איתם אבל לא כחוק ברזל. וכאשר מישהו מנסה להכניס חומר מדעי שיבדוק את כל האפשרויות הקיימות ואז יכתוב, ולא יכניס את הרגש הסוביקטיבי שלו למחקר מדעי (נכון שכל מחקר יש בו סוביקטיביות אבל לא תמיד ריגשית מאד). ועל זה אני כועסת.

 

[vered4]

אולי כאשר יהיו לבשמת עוד ילדים

היא תראה את הדברים אחרת, ואולי יובאו מחקרים אחרים

 

[עירית ל]

רגשות אשמה על שלא כל ילד הוא יחיד

בינתיים יש לי רק ילד אחד, אבל המחשבות האלו טורדות אותי כבר עכשיו. לפני יומיים קראתי סיפור לידה של בחורה שנתן לי פרספקטיבה שונה על כל הנושא. כשהיא לקחה את ביתה בידיה לראשונה היא אמרה לה "איזה אח מדהים יש לך". פתאום נפל לי האסימון - איזה כיף יהיה לילדי הבא שיהיה לו את יונתן כאח גדול ואיזה כיף יהיה ליונתן שיהיה לו את האח הקטן הזה. הם לא מפסידים תשומת לב של אמא, הם מרויחים משפחה.

 

[לאה_מ]

בהמשך לדיון למטה על אמא מושלמת /

אמא חסרה / אמא טובה דיה, אני מביאה קישור לדיון שמתנהל בפורום פמיניזם לגבי אמהות. מה דעתכם?

 

[נעה גל]

אני חייבת לציין שקצת התאכזבתי

קראתי את הדיון שהתנהל כאן (כמובן!) וקראתי את הדיון שמתנהל בפמינזם (למזלי הוא עדין לא הגיע ל-200 תגובות להודעה, אז עוד יכולתי להשתלב

), וקצת התאכזבתי. ממה התאכזבתי? התאכזבתי מכך שאף אחד לא קם ואמר: " או.קי. אז אני עושה נזקים בגידול הילדים שלי, בהחלטות שלי (שלפעמים הן "לטובתי האישית"), אבל, אלה הם סיכונים מחושבים. אני אחראית לנזקים הללו שנגרמים לילד שלי, אני מודעת להם, אני עושה אותם באופן מודע כי, אני לא מוכנה (או לא יכולה) לשלם את המחיר הנדרש כדי לא לעשות אותם, ואני לוקחת את כל האחריות על זה". במקום זה, אני קוראת הודעות מתגוננות. גם כאן וגם בפמינזם. הרי ברור שתיאורית "אם טובה דיה" היא מצוינת - היא פשוט כל כך נוחה לנו!וכו´. היא מסירה מאיתנו את האחריות הכללית לנזקים - אנחנו עושות כמיטב יכולתנו! האם זה לא מקום שמאוד נוח להיות בו? נוח מדי? ואני שואלת את השאלות האלה, מאותה נקודה בה כולנו נמצאות (כי גם אני הרי לא מניקה את ילדי עד גיל שנתיים, אני אמנם לא עובדת, אבל כרגע, זה רק במקרה, ילדי נשלחים לגן רגיל אוכלים ג´אנק פוד וכו´)

 

[כרמית מ.]

השאלה, לדעתי, היא מעבר לנזקים שאני

עושה או לא עושה (לא משנה מה אני אעשה, הילדים הרי יתלוננו עלי

), השאלה היא מהו האידאל, מהו הדבר שאליו מנסים לשאוף. האם מצב שבו אמא היא בעצם ממלא-צרכים לילד (בהנחה שכולנו מסכימים שילד זקוק להרבה מגע וכד´) הוא אכן אידאלי, או שמצב כזה הוא במקום מסוים גם חוסם את הילד. בהגדרות של ויניקוט קוראים לזה במונח המעצבן "אמא טובה מדי". האם החסרים שלנו, הנקודות שבהם לפעמים אנחנו לא מספקים את צרכי הילד, בין אם זה מתוך מגבלה או רצון-מתנגש שלנו, לא תורמים לילד במובן מסוים (ושוב, אני לא מתכוונת ליצור לילד מחנה-אימונים-לשרידה, אלא רק לקבל את העובדה שלא כל הזמן אנחנו מונחי-ילד (Child Oriented) כבריאה). יש משפט שאני מאד אוהבת, של רוברט היינלין: "אל תגביל את ילדיך על ידי כך שתקל על חייהם" (ולא צריך לקחת את זה לקיצוניות השניה של להקשות על חייהם).

 

[vered4]

האמנם נזקים?

אנחנו אנשים אנושיים, ומגדלים ילדים אנושיים, לא פרי תכנון של מעבדה, האמורים לעמוד בסטנדרטים של ביקורת איכות. זו האחריות שלנו, לקבל את עצמינו.

 

[נעה גל]

בהחלט נזקים, וזה שכולנו אנושיים

זה נתון מראש. מכאן והלאה, אני מצפה מעצמי לגדל ילדים: מאושרים עם חשיבה חופשית ילדים סקרנים ושלא יאבדו את הסקרנות ילדים שיהיו מסוגלים להגדיר לעצמם מה הם רוצים בחיים ילדים שיסתכלו על בעיות ויגידו "הנה אתגר" ילדים שיצאו מחוזקים גם ממצבים קשים ועוד מליון ואחד דברים. ילדים הם נולדים כאלה. מרגע הלידה ועד לבגרות חל פיחות בחלק מהיכולות שלהם, ויש יכולות שנעלמות כליל. בגלל ההורים.